לפעמים הכי טוב פשוט לא לעשות כלום

>> לפעמים יש מצבים שאין ביכולתך לשנותם. פשוט נקלעת לנסיבות שבהן כל פעולה שתנקוט לא תביא שינוי משמעותי לטובה. במקרים כאלה דווקא אי עשייה היא לעתים הטקטיקה הנכונה ביותר, שכן שום פעולה לא תעזור במקרה הטוב - אבל תזיק, ולעתים אפילו תזיק מאוד, במקרה הרע.

בעבר, כשרובם המכריע של האנשים היה דתי, וגם בימינו בקרב אנשים מאמינים, נהוג בנסיבות כאלה לחשוב שהכל בידי שמים, ולפנות לתפילה כדי להעביר את רוע הגזירה. אלה שאינם מאמינים יגידו שיש בכך משהו נאיבי ופטליסטי המונע מאתנו להתמודד עם הבעיות ובכך משאיר אותנו תקועים, אך במקרים שבהם העשייה מיותרת ומזיקה, לתפילה יש יתרון אחד ברור: גם האתאיסט המושבע, הטוען בנחרצות שבתפילות אין כל תועלת, חייב להודות שהן בוודאי אינן גורמות נזק.

אלא שבעידן המודרני, שבו רבים מאמינים ביכולתנו לשלוט בגורלנו ומעשינו או אי עשייתנו נתונים לביקורת מתמדת, גישה של "שב ואל תעשה", העדיפה פעמים רבות על פני גישה של "רוץ במעגלים בכל הכוח ועשה שטויות", פשוט אינה נתפשת ואינה עומדת במבחן דעת הקהל.

במקומות שבהם יש לדעת הקהל ולתקשורת השפעה רבה על מקבלי ההחלטות, קרי במדינות המערב הדמוקרטיות, קשה לדמיין מקבל החלטות שיעמוד מול עמו ויאמר את האמת: "המצב לא טוב, ואין ביכולתי לתקנו בצורה משמעותית. בסופו של דבר מה שישפר את המצב זה הזמן, הרבה זמן, שמשמש כידוע מרפא לכל. אז מה אני עושה בינתיים? אני משתדל להימנע מהלחץ האדיר המופעל עלי מכל עבר לעשות משהו, גם אם המשהו הזה אומר לעשות שטויות. כמו כן אני מציע למי שמוכן לשלב אתי ידיים ולהצטרף אלי בתפילה".

קורבן לאלים

אמירה כזו תקצר מאוד את תוחלת החיים הפוליטית או המקצועית של האומר אותה. הסיבה היא שלחצו הרב של הציבור לעשות משהו יביא את הפוליטיקאים להבנה שהמשהו הכי טוב שהם יכולים לעשות זה להעיף מהתפקיד את זה שאומר שאין מה לעשות. הם ישמחו להקריב אותו כקורבן, ובכך ייתנו מענה לזעם הציבורי, שבימי מצוקה חוזר לדפוס ההתנהגותי של ימי קדם: כשמתרגשת עלינו צרה פתאומית שאי אפשר להתמודד עמה, הקרבת קורבן לאלים היא דרך פעולה הכרחית. כיום הצליבה היא בעיקר תקשורתית וציבורית, ולא פיסית.

רבים מהקוראים יכולים בוודאי לשחזר בדמיונם סצינות מסרטים מלודרמטיים שבהם מגיע חולה או פצוע קשה לידיהם של הרופאים. ואז, אחרי טיפול ראשוני, כשהחולה עדיין מתנדנד בין חיים למוות, הרופאים אומרים לקרוביו בטון דרמטי: 'עשינו כל מה שיכולנו, עכשיו זה בידי החולה ובידי אלוהים. הוא חייב להילחם... אם הוא יילחם, יש לו סיכוי'. ואז כולם עומדים ליד מיטת החולה, המצולם בקלוז-אפ מתייסר במכאוביו, וברוב המקרים, מכיוון שמדובר בהוליווד, הוא מחלים אחרי מאבק הירואי.

פעולות דחופות כאלה נכונות במקרה חירום כמו בשלהי 2008 עם קריסת ליהמן ברדרס, או כמו במקרה של יוון כיום, אבל אחרי טיפול החירום ההכרחי אפשר לעזוב את החולה להתמודד בעצמו.

להאריך את הייסורים

חלק גדול מהפעולות הכלכליות שנוקטים הממשל והבנק הפדרלי בשנים האחרונות - תוכניות ההרחבה למיניהן, בהן התוכנית "טוויסט" מהימים האחרונים ותוכנית עידוד התעסוקה מלפני כשבוע - מקורן באותו דחף לעשות דבר מה כדי לענות על הלחץ המופעל עליהם. שלא כמו הרופאים בסרטים שתיארתי, הם לא מסוגלים להגיד למשפחה ולחברים שהם עשו כל מה שניתן ועכשיו זה עניין של זמן עד שנראה התאוששות. הלחץ גורם להם לדחוף לחולה עוד ועוד תרופות ומכות חשמל, ולבצע רצף טיפולים אגרסיביים שלא יביאו תועלת אלא רק יאריכו את ייסוריו.

קחו למשל את תוכנית טוויסט שפורסמה לפני כמה ימים, שבמסגרתה הודיע הבנק הפדרלי שירכוש עוד כ-400 מיליארד דולר של אג"ח ארוכות. הדבר אמור להוריד את עלות גיוס החוב של צרכנים וחברות, ובכך לעודד אותם להשקיע ולצרוך. מדובר בהמשך ישיר של תוכניות ההרחבה הקודמות, שנקטו גם הן צעדים דומים.

לכאורה יש בכך היגיון. התשלום החודשי של מי שנוטל משכנתא של רבע מיליון דולר ל-30 שנה, למשל, יורד בכ-300 דולר לחודש כאשר הריבית שהוא משלם יורדת מ-6% ל-4%, כפי שעשו תוכניות ההרחבה השונות. הכסף הנוסף הזה יכול לאפשר לו להגדיל צריכה או לקנות בית שקודם לכן לא יכול היה להרשות לעצמו. אבל בראייה כוללת, כנגד החיסכון הכספי שנוצר ללווה שיכול להגדיל צריכה נמצאים החוסך והפנסיונר, שהסתמכו על הריבית על חסכונותיהם כמקור הכנסה. המקור הזה יבש לחלוטין ולכן הם נאלצים להקטין צריכה, והתוצאה הכוללת אינה משתנה. לא יצרנו ביקוש חדש במשק, אלא רק העברנו יכולת צריכה מכיסם של החוסכים לכיסם של הלווים.

התמריצים האמריקאים עוזרים - אבל סין

גם במקרה של חברות ועסקים ונכונותם להשקיע יש גבול לתועלת שכסף זול יכול להביא. כדי לבצע השקעות, חברות צריכות קודם כל לראות תשואה חיובית מספקת על ההשקעה, עוד לפני שמביאים בחשבון את עלות הגיוס. במקרה קיצון, למשל, חברה לא תבצע השקעות שיניבו לה הפסד תפעולי, גם אם תוכל לגייס לכך מימון בעלות של אפס. יותר מזה, כל עסק ישקיע תמיד במקום שבו עלויות הייצור הן הנמוכות ביותר ויגייס במקום שבו עלויות הגיוס הן הזולות יותר.

כך נוצר כיום מצב אבסורדי: המקום שבו חברות גדולות יכולות לגייס בריבית הנמוכה ביותר הוא ארה"ב, בגלל המדיניות המרחיבה, והמקום שבו זול ביותר לייצר הוא כידוע לנו המזרח הרחוק, ובעיקר סין. התוצאה: מגייסים בארה"ב ומשקיעים בסין. וכך תוכניות העידוד לכלכלה האמריקאית אכן עובדות ומייצרות צמיחה ותעסוקה, אבל בסין.

כך נגזר על העולם הכלכלי כולו להמשיך לצפות בפרץ הפעלתנות המיותר והמזיק הזה של מקבלי ההחלטות, כאשר התקשורת הפיננסית מעצימה את תחושת הדרמה בכיסוי בומבסטי של כל נאום כלכלי או נתון שולי זה או אחר שמתפרסם, ובכך יוצרת לחץ ציבורי ופוליטי בלתי נסבל.

כך, הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות כיום עבור כלכלות העולם הוא לטפל אך ורק במצבי חירום - ובשאר הדברים פשוט להניח לחולה לנפשו.

-

הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות