המבצע להצלת דטרויט

העיר שאיבדה רבע מתושביה בעשור האחרון מנסה להתחדש בעקבות ההתאוששות בתעשיית הרכב, אולם ההשקעה הנדרשת היא עצומה, והתוצאה הסופית תהיה כרוכה בהקטנת העיר

>> במשך שנים עמדה מישיגן סנטרל סטיישן, תחנת הרכבת המרשימה בפאתי מרכז דטרויט, כסמל מדכא לנפילתה הקשה של העיר. הרכבת האחרונה יצאה מהתחנה ב-1988, זמן קצר לפני שהונדה אקורד נהפכה למכונית הנמכרת ביותר באמריקה. היתה זו אבן דרך משפילה לעיר ולתעשייה שקמה בה.

בשנים שבהן חברות הרכב נאבקו לשרוד, הרסו איתני הטבע וונדליסטים את התחנה. "זה כמו להיכנס להריסות של רומא העתיקה", אומרת האדריכלית ליס קניבה, תוך שהיא נכנסת לאולם ההמתנה המרכזי שתקרותיו מתנשאות לגובה 20 מטר וקירותיו המתפוררים מכוסים גרפיטי.

כיום התחנה הענקית עוברת שיפוץ. "אם נוכל לשקם את התחנה ולהפוך אותה למקום תוסס, עם קהל שבא והולך, נוכיח שכל דבר יכול להיעשות בדטרויט", אומר מתיו מורון, שמשפחתו קנתה את התחנה באמצע שנות ה-90.

ואולם רבים מטילים ספק ביכולתה של העיר להתגבר על שנים של הזנחה ונטישה. התחנה ממשיכה להיות סמל ליהירות שאיפיינה את דטרויט לפני דעיכתה. "לא ברור אם דטרויט תשרוד את המשבר", אומר קנת ג'קסון, פרופסור להיסטוריה אורבנית באוניברסיטת קולומביה.

הסימנים להתאוששות מתחילים לצוץ. שתי חברות רכב, ג'נרל מוטורס וקרייזלר, התאוששו מפשיטות רגל שעברו ב-2009. יחד עם פורד, הן מגדילות נתח שוק ומגייסות עובדים.

עסקים מהפרברים, כמו חברת שירותי הבריאות בלו קרוס-בלו שילד אוף מישיגן, עברו למרכז העיר, עם אלפי עובדיהם. אחד מאנשי העסקים האלה הוא דן גילברט, מנכ"ל קויקן לואנס, יליד דטרויט ופעיל למען מה שהוא מכנה "דטרויט 2.0". גילברט, לדברי מומחה הנדל"ן אנדי פרבמן, הוא כמו פליקס רוהטין, הבנקאי שסייע לניו יורק לצאת מהמשבר בשנות ה-70. "הוא מיליארדר עם משימה, שרוצה להציל את העיר", אומר פרבמן.

תוכניות להקמת לופטים למגורים, שנדחו זה מכבר, מתעוררות עתה לחיים; שיעור התפוסה לדירות במרכז העיר קרוב ל-100%. גורמי המשיכה של העיר עבור אנשים צעירים ויצירתיים, שיכולים לגור כאן בעלות זעומה לעומת המחיר שהם משלמים בפורטלנד, אורגון או באוסטין, טקסס, גדלים והולכים.

קבוצות הפוטבול והבייסבול של דטרויט היו בעבר מושא ללעג, אך השנה דטרויט טייגרס זכתה באליפות ליגת הבייסבול האמריקאית והליונס ניצחו בחמשת המשחקים הראשונים של עונת הפוטבול - רצף הפתיחה הטוב ביותר שלהם ב-55 שנה.

"יש תחושה שדטרויט קמה מהקרשים", אומר ג'ון גלאגר, מחבר הספר "לדמיין מחדש את דטרויט" ("Reimagining Detroit"), הבוחן מאמצי שיקום בערים אחרות בעולם, כולל דרזדן בגרמניה וסיאול בדרום קוריאה. המסקנה של גלאגר: קשה לשקם, אבל אפשרי. גלאגר ואחרים רואים את "דטרויט 2.0" כעיר קטנה יותר, שמה שיניע אותה יהיה מגוון של תעשיות, ושתתמקד בקומץ שכונות ששרדו את הדעיכה.

יישום החזון של דטרויט המוקטנת ידרוש החלטות שנויות במחלוקת, שבהן פקידי ציבור יצטרכו לבחור בין שכונות, ולתעל כספים לאלה החיוניות יותר. גלאגר מודה שזה יהיה כואב, אך לדבריו, הסטטוס קוו כואב לא פחות. "המון אזורים מפסידים עכשיו", הוא אומר.

אך אפילו החלומות הצנועים ביותר נתקלים במציאות הקשה בדטרויט, שאיבדה 25% מאוכלוסייתה בעשור האחרון, לפי מינהל רישום התושבים. שליש מבתי העיר עומדים ריקים. שיעור העוני כפול מהממוצע הארצי, ושיעור האבטלה גבוה פי 1.5.

דטרויט היא גם עיר מסוכנת, עם שיעור רציחות מהגבוהים בארה"ב, לפי האפ.בי.איי, ושיעור התמותה מסרטן ריאות מהגבוהים בארה"ב.

"אזור גדול שסובל מתת השקעה"

אפילו מגמות חיוביות לכאורה, כמו חוות עירוניות, נחשבות סימן לקשיים בעיר. "חקלאות נחשבת לשימוש בעל הערך הכלכלי הנמוך ביותר עבור קרקע", אומר דיוויד אלבוי מאוניברסיטת מישיגן, "אז אם אדמות חוזרות לשימוש חקלאי, זה סימן לכך שאנשים לא רוצים לחיות כאן".

"אם רוצים להתמקד בדברים השליליים בדטרויט, יש מאות דוגמאות", אומר מורון, שמשפחתו לא עשתה הרבה עם תחנת הרכבת עד כה. "הרעיון הוא להוריד את התחנה מהרשימה הזו".

המשפחה, שהונה מוערך ב-1.5 מיליארד דולר על ידי מגזין "פורבס", הוציאה מיליון דולר על שיפוצים, ותוציא סכום דומה בשנה הבאה כדי לתקן חלונות שבורים ודליפות בגג. שיפוץ כולל אינו מתוכנן, כי עוד לא הוחלט איך להפוך את התחנה לפרויקט מסחרי, "אבל לא ניתן לזה להתפורר", אומר מורון.

למשפחה יש פרויקט אחר שנוי במחלוקת בשם "אמבסדור" - גשר אגרה שמקשר בין דטרויט לווינדזור, קנדה. האמבסדור הוא היהלום שבכתר של משפחת מורון. כעת הוא בסכנה בשל הצעה שנתמכת על ידי מישיגן וממשלת קנדה, לבנות עוד גשר בינלאומי שיהיה בבעלות ממשלתית. משפחת מורון יצאה למסע פרסום נרחב נגד בניית הגשר הציבורי. אם תנצח במאבק, האם היא תפסיק לשפץ את תחנת הרכבת? "איננו יודעים אם התחנה היא ניסיון להסיט תשומת לב מהגשר", אומר גלאגר.

כדי להחיות את התחנה נדרש סכום עצום, אפילו עבור משפחת מיליארדרים. קניבה, האדריכלית שהיתה מעורבת בפרויקט שיפוץ בניין בוק קדילק במרכז העיר ומשמשת יועצת בשיפוץ התחנה, מעריכה שהעלות תהיה הרבה יותר מ-200 מיליון הדולרים שהושקעו בבניין בוק קדילק.

כמו רחוב שרלוט בדרום הברונקס בניו יורק בשנות ה-70, מישיגן סנטרל סטיישן היא סמל הולם למצוקה עירונית, ולא לחידוש עירוני.

עם זאת, הכסף שנדרש כדי לשפץ את התחנה הוא זעום לעומת זה שהושקע בחידושה של דטרויט עד כה. סוזן מוזי, ראש עמותת מידטאון דטרויט, שפועלת לחדש את אזור וודוורד קורידור בעיר, אומרת כי 2.4 מיליארד דולר הוזרמו לשכונה הזו לבדה בעשור האחרון - והעבודה עדיין לא הושלמה. קשה להאמין כי סכומים כאלה יושקעו בתקופת משבר כלכלי, אך מוזי אומרת כי ללא השקעה מתמשכת, חידוש דטרויט ידעך. "זהו אזור גדול שסובל מתת השקעה חמורה", היא אומרת, "כך שעלות הבנייה מחדש היא ענקית".