חקר ביצועים: השבוע של יעקב פרנקל

בין המצרים זמן למזהירים ביום שלישי השבוע החלה תקופת בין המצרים - שלושה שבועות של אבל על חורבן בתי המקדש והריבונות היהודית בארץ ישראל עד לעת החדשה, על כל שלל הצרות בדרך. זו תקופה מעיקה. הזיפים מגרדים, הבילויים חסרים, הגעגועים למוזיקה הולכים וגוברים, ובעיצומה של התקופה, מראש חודש אב עד ט' באב, החוסר בבשר ויין הופך לעתים לעול פיזי של ממש. אבל כדרכן של התנזרויות, אחרי שעוברים את הגעגועים הפיזיים והפרוזאיים צף משהו אחר, פוקח עיניים: הגעגועים לקול קורא, צלול, בהיר ומזהיר. כמו קולם של הנביאים שהזהירו מהחורבן הממשמש ובא, וקראו לתיקון העוולות החברתיות, המשפטיות, הכלכליות שהביאו לאסון.
אורי רוזביץ

ברננקי מטפל נכון בבועה אי אפשר שלא לשמוח לנוכח הצניחה באיגרות החוב של ממשלת ארצות הברית. לא שמחה לאיד, שמחה אמיתית. נכון, האג"ח הממשלתיות לעשר שנים צנחו ב־9% בפחות מחודשיים, מתוכם 3.5% מאז השבוע שעבר, ובן ברננקי רמז בשבוע שעבר שאפילו הפדרל ריזרב, השחקן המרכזי בשוק, יקנה בעצמו פחות אג"ח כאלה. אחרי יותר משלושה עשורים שבהם המשקיעים התרגלו שם לתשואות יוצאות דופן מדובר בקריסה, בסוף עידן. אבל זה סימן מצוין. כי ברננקי מזכיר איך מתנהלת מדיניות כלכלית אחראית, שמזהה בועה ואז מוציאה ממנה את האוויר לאט ובזהירות. גם אם 9% בחודשיים נראים דרמטיים, וגם אם ההודעה של ברננקי נראית מטרידה, שניהם בעצם מקטינים את הסיכון שהבועה הזאת תתפוצץ למשקיעים בפנים.
יניב רחימי
יו"ר הפד בן ברננקי
דיימון סיבה לאופטימיות מחקר שהזמין "פייננשל טיימס" הבריטי גילה כי חבילות השכר של הבנקאים הבכירים באירופה ובארצות הברית ירדו אשתקד ב־10% בממוצע, בעקבות הלחץ של המשקיעים והרגולטורים, בעיקר על רקע שערוריות משפטיות שבהן היו מעורבים הבנקים הגדולים. ירידה משמעותית במיוחד ספג מנכ"ל ג'יי.פי מורגן ג'יימי דיימון, האיקון הנוכחי של בנקאי הצמרת המדושנים, ששכרו נחתך בלא פחות מ־19% והסתכם רק ב־18.7 מיליון דולר (וגם השנה יקוצץ הבונוס שלו, בעקבות הפסדי הענק בפרשת הסוחר המכונה "הלווייתן מלונדון"). כן, המספרים עדיין בלתי נתפסים - השכר השנתי הממוצע של הבכירים עמד ב־2012 על 11.5 מיליון דולר - אבל מגמת הצמצומים מעוררת אופטימיות. גם אם זה לוקח הרבה זמן, הלחץ עובד, המסר מחלחל, והקשר הבסיסי בין שכר לעונש מתכונן מחדש.
תמר טוניק
ג'יימי דיימון
יחימוביץ' מי לא דמוקרטי? חברי הכנסת שלי יחימוביץ', רובי ריבלין, משה גפני ואבישי ברוורמן עתרו השבוע לבג"ץ שיכפה על הכנסת חקיקה בעניין יצוא הגז, שתחליף את החלטת הממשלה שהתקבלה בעניין. לטענתם, העובדה שהממשלה מסדירה תחום כה חשוב היא פגיעה בדמוקרטיה. אבל גם הפנייה לבג"ץ היא לא ההליך הכי דמוקרטי שיש. ראוי היה שחברי הכנסת יובילו את המהלך הזה בכנסת עצמה, ויחוקקו חוק שמסדיר את העניין. הבעיה היא שאין להם רוב, אז הם הולכים לבג"ץ כדי שיכפה על הרוב חקיקה שהוא לא מעוניין בה. במילים אחרות, הם מנסים להשליט את רצון האופוזיציה באמצעות בג"ץ. מהלך כזה הוא ראוי בהחלט כשהרוב רומס זכויות אדם או פוגע בחלשים. אין לו מקום כשהוא מנסה לצאת נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה, שגם היועץ המשפטי אישר. ספק אם בג"ץ בימיו האקטיביסטיים ביותר היה מכשיר פנייה כזאת.
משה גורלי
שלי יחימוביץ'
לי בורסה אי אפשר למשטר המשטר הסיני החליט סוף סוף להתמודד עם בנקאות הצללים שייצרה מעין בועת אשראי תת־קרקעית, והוביל מחנק אשראי אמיתי לגמרי, כזה שמשפיע על כולם. בתגובה, הבורסה הסינית צללה ובתוך ימים ספורים מחקה עליות של ארבע שנים. כי ככה זה הסינים: הכל בגדול. גם כשהם כבר רוצים לעשות צעד שאמור לכאורה להפוך את המערכת הפיננסית במדינה למערבית ושקופה יותר, מה שיוצא להם זו קפיצה גדולה מדי קדימה. ראש הממשלה הסיני החדש יחסית לי קצ'יאנג מיהר להבין את חומרת הבעיה ושלח את הבנק המרכזי לעשות בקרת נזקים ונזילות. אבל הלקח צריך להיות עמוק יותר: תכנון מרכזי אפשר אולי לעשות לבנייה במדינה, אפילו לילודה, אבל לא לשוק ההון. לו יש חוקים משלו, והוא נוטה לצאת משליטה.
סופי שולמן
לי קצ'יאנג
פרנקל תודה שהואלת להסכים לפי מספר הפעמים שבהן הסבירו לנו השבוע שעל יעקב פרנקל הפעילו "מכבש לחצים", ש"אחרי לבטים הוא הסכים" וש"לבסוף נעתר" להיות נגיד בנק ישראל, אנחנו קודם כל צריכים להגיד תודה. אז תודה, ועוד תודה. אבל למה היה כל כך חשוב לכולם להסביר שפרנקל דחה את הבקשה במשך שבועות, ושההחלטה היתה לו קשה? זה אמור לגרום לנו להעריך אותו יותר? לשמוח יותר על שאיש כה חשוב הסכים לקבל את התפקיד? להרגיש חלכאים, נדכאים ונזקקים, מתחננים לטובתו של איזה גביר גאון שיפרוס עלינו את חסותו? לא שמענו בדיוק מאותם אנשים, וממש לא מזמן, שאנחנו אחת הכלכלות היציבות ביותר בעולם? הם באמת משוכנעים שאנחנו עד כדי כך לא אינטליגנטים?
גלית חמי
יעקב פרנקל
פרנקל מלכוד הנגידים הגדול המהום גובר של אי־נחת נשמע באחרונה מכיוונם של נגידי הבנקים. שומרי הסף של הכלכלה, שמנעו גלישה למשבר סטייל שנות השלושים, שמחזיקים את שערי הריבית נמוכים, שמציפים את השווקים בכסף (לפחות בארצות הברית). הם עושים הכל, וזו בדיוק הבעיה. כמו שחלק מהדוברים בכנס הפרידה מסטנלי פישר הלינו, הפעולות הנחרצות של הבנקים המרכזיים בעצם אפשרו לממשלות לא לעשות יותר מדי. מזווית אחרת נשמעת הטענה שהנגידים משפיעים היום על סוגיות פוליטיות שאינן שייכות לתחום סמכותם, כגון חלוקת העושר או מי יכול לקנות דירה. יעקב פרנקל עוד לא נכנס לתפקיד, והוא כבר יודע את זה היטב. הוא עצמו אמר לאחרונה שהפד עסוק ב"מילוי קערת פונץ' ענקית, אבל זה לא מצב בר קיימא". אבל גם הוא יודע שאם הנגידים יתנערו קצת מסמכויות או ישמטו את המושכות, אף אחד אחר לא ירים אותן.
אורי פסובסקי

גרמן פחדנים לא משנים יעל גרמן הקימה השבוע ועדה "לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית", כלומר לבחינת הערבוב בין המערכת הציבורית לפרטית. זו כנראה הוועדה החשובה ביותר בתחום הבריאות בשנים האחרונות, המסקנות שלה יכולות לשנות את חיי הציבור, וכמי שעומדת בראשה לשרה גרמן יש הזדמנות להצבת סטנדרט חדש לאחריות ממשלתית בימים של הפרטה גוברת. לאור החשיבות, אפשר היה לצפות שהוועדה תתנהל בשקיפות מחמירה. אבל לא. גרמן החליטה שהוועדה לא תנהל פרוטוקולים שיוצגו לציבור כדי שיבחן את החלטותיה, אלא רק סיכומי דיון אנונימיים, "כדי שחברי הוועדה יוכלו לדבר בלי חשש". אם חברי הוועדה מפחדים להגיד לציבור מה דעתם, כדאי להחליף אותם כבר עכשיו. ואם השרה עסוקה באיך הדברים ייראו ולא באיזה שירות האזרחים יקבלו, אפשר להמר שההזדמנות הנדירה לשינוי חשוב תוחמץ שוב.
שאול אמסטרדמסקי