חקר ביצועים: השבוע של פישר וסנדי

מלחמת התשה - כי אין ברירה

השבוע, לנוכח העיסוק האינטנסיבי של "כלכליסט" בהעלאת דמי הניהול בקופות הגמל, סימס לי מישהו מענף הביטוח: "הכתבה שלך היום היתה חד־צדדית, פרובוקטיבית וחוזרת על הכתבה מאתמול". אולי זה מה שצריך לעשות עכשיו, כשאנשים עם כסף מנסים לעשות יותר כסף מכספם של אנשים עם פחות כסף, וכשפוליטיקאים מסמאים את עיני הציבור בהבטחות ריקות רק בשביל להיבחר מחדש ולא לקיים. אולי העיתונות מחויבת עכשיו להיות מאוד נחרצת, קצת פרובוקטיבית, לעתים ממחזרת. נראה שאין ברירה וצריך להגיד את הדברים בקול רם וברור, ושוב ושוב ושוב ושוב, כדי שהציבור יצליח לשמוע אותם מעבר להדי הקקופוניה. ואולי פשוט הייתי צריך לענות לו בקיצור: גם המציאות מעצבנת וחוזרת על עצמה.
שאול אמסטרדמסקי

נניקשווילי - יוצא דופן

קיתונות של ביקורת ספג אברהם נניקשווילי בעקבות רכישת הקרקע של מנופים בקזחסטן מקרוב משפחה שלו. נניקשווילי לא הגיב, לא טרח לנמק, אבל הוא עושה. אף שאיננו נמנה עם בעלי השליטה במנופים אלא רק בעל עניין, הוא ממשיך להזרים כסף לחברה. השבוע, כשמנופים נזקקה ל־20 מיליון דולר, בעל השליטה מרקוס ובר העמיד את מרבית הסכום, ונניקשווילי השלים אותו עם 2.5 מיליון דולר. אלה מצטרפים ל־30 מיליון שכבר הלווה לחברה, מתוכם קיבל עד כה חזרה רק חצי. ההתעקשות שלו שהחברה תעמוד בכל התחייבויותיה היא צעד חריג בקרב בעלי עניין, ואפילו בקרב בעלי שליטה שמעדיפים שמיטה. אפשר לקוות שזו לא רק הדרך שלו לשמן את כניסתו לקונצנזוס העסקי, שתיזנח בהמשך הדרך.
גולן חזני

ביברמן - סיוט, חלום

השנה, לראשונה מאז קיבלה את זכות הבחירה, אמא שלי לא תצביע לליכוד. היא גדלה בבית רביזיוניסטי פולני, חונכה על שנאת מפא"י, ראתה את אביה קורע את הפנקס האדום בשאט נפש והיתה שנים קול בטוח של הליכוד, על כל גלגוליו. אבל החיבור עם ישראל ביתנו הוא קצת יותר מדי אפילו בשבילה. במקום הדר בית"רי, היא אומרת, היא קיבלה תנועה קיצונית שעלולה להוביל למלחמה. יהיה לה קשה כקריעת ים סוף להצביע לכל מפלגה אחרת, אבל היא תעשה את זה, ולו מתוך התחושה המעליבה שגנבו לה את הבית. לאבא שלי, לעומת זאת, האיחוד פתר בעיה: תמיד הוא רצה להצביע ליברמן אבל רעדה לו היד ובסוף בחר בביבי, ועכשיו הוא יקבל שניים במחיר אחד. כך שבשביל לקבל סקרים סותרים שלא יודעים אם האיחוד יחזק את המפלגה החדשה או יחליש אותה לא צריך מדגם מייצג. מספיק לקפוץ לסלון של ההורים שלי.
מיכל פלד פליישר

סערת הבחירות מאפשרת החלטה נקייה

סופת ההוריקן הקטלנית סנדי קטעה השבוע את הקמפיינים לנשיאות ארצות הברית. את הנשיא ברק אובמה היא שלחה להצטנף בבית הלבן, בעודו מכריז: "אני דואג עכשיו למשפחות האמריקאיות. הבחירות כבר ידאגו לעצמן". המועמד הרפובליקני מיט רומני, מצדו, שלח את האמריקאים לתרום לנפגעי האסון, בערבוב הרגיל אצלו של הון וממלכתיות, והודיע כי זה הזמן לאחדות בין העם למנהיגיו. אבל הסופה גם כלאה מיליוני אמריקאים בבית בלי חשמל, והותירה אותם לשבת לבד בחושך ולחשוב על הבחירות. עם כל הקושי, בדמוקרטיה הרועשת של העולם המודרני זו כנראה הדרך האידאלית להחליט למי להצביע: בלי כלי תקשורת, בלי רעשי רקע, לבד, עם עצמך, מהראש ומהבטן.
תמר טוניק

אובמה־רומני - מה כבר ההבדל?

לכאורה, ההתמודדות בין ברק אובמה למיט רומני על נשיאות ארצות הברית היא בין שני הפכים מוחלטים: פעיל קהילתי נאיבי עם שורשים בקניה שחשוד בסוציאליזם מול נציגה המאובן של אמריקה התאגידית, אדם שנולד עם כפית זהב בפה. רומני מוחק בהבל פה את ה־47% שלא משלמים מס הכנסה, בלי להתחשב בכך שרובם עובדים עניים ופנסיונרים, ואילו אובמה מדבר על "כלכלה שבה יש לכולם סיכוי שווה". בפועל, המציאות מצמצמת את הפערים, ובאמריקה של אובמה האי־שוויון המשיך להעמיק. כך, נתוני מס ההכנסה המעודכנים ביותר מצביעים על כך שבין 2008 ל־2010 לא פחות מ־93% מפירות הצמיחה זרמו לידי האחוזון העליון. וכשזאת המציאות, חזון השינוי של אובמה נשאר בגדר חזון. לא בטוח שגם הפעם זה יספיק לבוחרים.
אורי פסובסקי

פישר חי בבועה

חוק בנק ישראל מ־2010 העניק לנגיד עצמאות גדולה, כדי שהממשלה לא תשפיע על מדיניותו. אלא שעצמאות היא עניין של פרשנות, ועלולה להיהפך לנתק. סטנלי פישר, למשל, לוקח את העצמאות רחוק ומתעלם מחלק אחר בחוק, זה שמחייב את הבנק "לסייע לממשלה בהשגת יעדים". כשסטנלי פישר החליט השבוע להגביל את המשכנתאות הניתנות למי שקונה דירה להשקעה הוא צדק, וגם טעה. כי פחות משקיעים זה גם פחות דירות להשקעה, כלומר פחות דירות להשכרה, ויותר שכר דירה. כלומר פישר מתעלם מהחלק הזה של משבר הנדל"ן, ומהמאמצים הממשלתיים בעניין. הוא יכול היה, למשל, להמתין קצת ולהגביל את המשכנתאות רק עוד חודשיים, לאחר פרסום תוצאות המכרזים הראשונים לקרקעות המיועדות לבניית דירות להשכרה. חוסר התיאום הזה עלול לעלות לציבור ביוקר. וזה מה שקורה כשלא רק שוק הנדל"ן בבועה, אלא גם הנגיד.
שי פאוזנר

דנקנר- דגל אדום לבנקאים

כתב האישום הטרי נגד דני דנקנר מצטרף לאישום נגדו על שוחד שצורף לפרשת "הולילנד" ולתביעת המינהל להריסת הווילה בעתלית, כשעל הפרק גם תביעות אפשריות מגרושתו ומבעלי מניות בבנק הפועלים. החטא הקדמון הוא הכובע הכפול שנשא דנקנר, כיו"ר בנק ובעל עסקים פרטיים שנקלעו לקשיים. הפיתוי לשלב בין השניים הוליד את האישומים הפליליים וגם העלה את שאלת הפיקוח על מי שמנהל כספי ציבור. נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים דורשים שקיפות, ואפילו מתגאים בטיפול בפרשת דנקנר. אבל הפיקוח הזה כנראה משפיע פחות מכתבי אישום. ההרתעה האמיתית של מנהלי הכספים לא תושג מרגולציה ממלכתית או מאתיקה פנימית, אלא מטלטול פלילי, וכתב האישום נגד דנקנר יעשה את את העבודה הזאת, גם אם הוא ייגמר בזיכוי.
משה גורלי

מה לא עושים

כתב האישום שהוגש השבוע נגד דני דנקנר חשף את הדרך העקומה, שלא לומר רשלנית, שבה בנק מעניק אשראי לבעל עניין: בא דנקנר, גיבש הצהרת הון מופרכת, וקיבל 13 מיליון שקל. ככה זה כשהצהרת ההון התקבלה בבנק, שדנקנר היה אז היו"ר שלו, כדברי אלוהים חיים, ואיש לא טרח לבדוק אם מה שכתוב בה הוא אמת. לפחות לפי כתב האישום, הרוב לא. איש גם לא שאל את עצמו איך זה שבהלוואה הכי רגישה שבנק יכול לתת, לעומד בראשו, לא מתקבל אף ביטחון אמיתי לכסף. מה בדיוק ימכור הבנק כשירצה לגבות מהלווה דנקנר את הכסף? את הצהרת ההון שלא שווה את הנייר שעליו היא כתובה? בלי קשר לתוצאות המשפט, כתב האישום עצמו מהווה תמרור אזהרה, ומזכיר את הצורך בגיבוש כללים נוקשים וחדים לבנקים בישראל.
גולן פרידנפלד