מכניסים את הטבע הביתה

מיכל וגילי טבצ'ניק הבינו שסיני היא לא רק מקום נהדר לנפוש בו - אלא גם מקור הכנסה

עבור בני הזוג מיכל וגילי טבצ'ניק, 41, אקולוגיה היא לא רק אידיאולוגיה, אלא גם מקור הכנסה. בני הזוג מפיקים מדי שנה את פסטיבל בומבמלה, שחרת על דגלו ערכים כמו אחווה, שיתוף ואיכות סביבה. גם בחייהם הפרטיים, משפחת טבצ'ניק מקפידה על עקרונות אקולוגיים: הם ממחזרים כל מה שאפשר, משתמשים בקומפוסטר ומקפידים לחסוך חשמל ומים. "כשחייתי בארה"ב ראיתי סביבי תכנון סביבתי והפרדת פסולת", מסביר גילי. "הרגשתי שזה צו השעה. מהביקור בהודו לקחנו את רעיון החיים בפשטות".

בני הזוג טבצ'ניק גרים עם שלושת ילדיהם (עומר, 14, נמי, 10, ועדן, 7) ביישוב קציר הסמוך לוואדי ערה ("זה הגליל של אזור המרכז"). את המשכנתא, 1,000 שקל בחודש, הם משלמים לבנק בשמונה השנים הבאות. "זה קרוב למשפחה של גילי, שמתגוררת בגן שומרון, ולכן החלטנו לעבור", הם מסבירים.

מיכל וגילי הכירו בניו יורק: מיכל התגוררה שם חמש שנים, ועשתה תואר באיור, ואילו גילי עבד בהובלות כדי לממן את מסעותיו בעולם ("שש שנים בהודו, יפן, תאילנד, דרום אמריקה ואירופה"). הם נפגשו בדיסקוטק בדאון טאון ניו יורק ונישאו כעבור שנתיים. כשחזרו לישראל ב-1997, הפיקו את פסטיבל שנטיפי הראשון במטע האבוקדו של אבא של גילי, במושב גן שומרון. "נתקלנו בפסטיבלים דומים בחו"ל, ורצינו להביא את הבשורה לישראל. אנחנו מקדמים רפואה משלימה ושמירה על איכות הסביבה, ועושים את זה בין השאר על ידי מוסיקה שורשית, כמו הופעות של מוש בן ארי, שוטי הנבואה ולהקת שבע.

הפסטיבל הראשון, שמשך כ-4,000 איש, הוכתר בהצלחה, ובני הזוג החליטו לקיים אותו באופן קבוע. אליו הצטרפו פסטיבל בראשית ולאחריו בומבמלה, אך לפני כמה שנים החליטו בני הזוג להסתפק בהפקה של בומבמלה בלבד כי "שני האחרים הפסיקו להיות רווחיים".

מאז 2004 מנהלים בני הזוג טבצ'ניק את "דידי" ("אהובתי" במרוקאית), עסק למוצרי סיני. ליבת העסק היא כריות ומזרונים שמיוצרים בשני מפעלים במצרים, וכן רהיטים שעשויים מכפות תמרים. "במקום לזרוק את זה לפח, אנחנו עושים מזה רהיטים", אומרת מיכל, שמעצבת את המוצרים. "נסענו לעתים קרובות לסיני וחשבנו על הרעיון לייבא משם שטיחים ולמכור בדוכנים בפסטיבלים. זה הצליח, וכך העסק התפתח".

גילי אומר כי העסק הוא מערכת משומנת שעובדת היטב שנים ארוכות, אך מודה כי המצב הביטחוני מקשה. "יש פחד מהלא נודע", הוא אומר. "לא הייתי בקהיר מאז המהפכה, והעובדים במפעלים שלנו סיפרו לי שגם הם לא נוסעים לשם. יש כאוס עכשיו. במבחן המציאות לא קרה כלום, סחורה לא התעכבה".

"המצב הביטחוני מצער אותי", אומרת מיכל. "מעולם לא היתה לנו בעיה עם המצרים, הם נחמדים מאוד ומארחים נהדרים. חבל שאי אפשר להסתובב שם בחופשיות. בסיני אין בעיה".

בעתיד, אומר גילי, הם מתכוונים לייצא לגרמניה ולספרד. "אנחנו יזמים בנפשנו", הם אומרים. "אנחנו מרגישים שאנחנו מכניסים לאנשים את הטבע הביתה".

 משכנתא:  1,000 שקל.

 ההוצאה הגדולה בחודש:  הוצאות שקשורות לילדים - 8,000-10,000 שקל (כולל חינוך, חוגים, צופים ובגדים).

 מהדקים חגורה:  חיים באופן מחושב. "החגורה מעולם לא היתה משוחררת מדי".

 חיסכון:  2,500 שקל לחיסכון ולביטוחי חיים.

 פינוק:  נהנים לנסוע לסיני, מיכל: "זאת חופשה מושלמת, לילדים וגם לנו כשגילי צריך את השקט שלו. זה קרוב וזול".

 הפריט הכי יקר בבית:  מחשב של מיכל שמיועד לעיצוב. נקנה לפני חצי שנה ב-20 אלף שקל.

 חופשה אחרונה:  שבוע בסיני, שעלה 5,000-7,000 שקל.

 לא מצליחים להיגמל:  משימוש בדלק. "יש דרכים אחרות להיפגש עם אנשים, ולא חייבים לנסוע לכל מקום".

 הבזבזן הראשי:  לא מבזבזים.

אוברד ראפט: אין.

כסף ואני: גילי ומיכל: "זה אמצעי ליהנות מהחיים".