זוכרים ומחרימים: "לא נכניס הביתה תוצרת גרמנית"

מדינת ישראל תתייחד הערב עם זיכרון קורבנות השואה, 66 שנים אחרי שהתופת על אדמת אירופה באה לקצה. בימי ראשית המדינה, באופן טבעי, כשפצעי המלחמה ההיא עדיין דיממו והזוועות היו עודן טריות מאוד בזיכרון, נחשבה גרמניה כמעט למילת גנאי - ולא רק בקרב הניצולים.

לא רק התרבות והשפה הגרמנית, שהתקשרו באופן ישיר לצורר הנאצי, היו מוקצים מחמת מיאוס - אלא גם המוצרים שהגיעו ממה שהיה עד זמן לא רב קודם לכן הרייך השלישי.

אבל ברבות השנים, באופן הדרגתי ובמקביל לתהליכים היסטוריים שונים, נראה כי לפחות בכל הקשור לבחירות הצרכניות שלנו - לא רק שסלחנו לגרמנים, אלא שקשה יהיה שלא להודות בכך שאנחנו מגלים חיבה רבה למדי למוצרים שעליהם מוטבע: Made In Germany. בתפישה הישראלית, הסחורה המגיעה מגרמניה נתפשת כיום כסמל לאיכות הגבוהה, המדויקת וה"יקית" ביותר, וכמעט שלא מתקשרת בזיכרון שלנו לנאצים ולמעשיהם.

למרות זאת, יהיה מי שיופתע לגלות שלמרות הזמן הרב שחלף מאז, יש מי שמתעקש לזכור ולא לשכוח - גם לחברות שנחשבות למותגי עלית בתודעה הישראלית, ובהחלט לא מכניס הביתה מכונת כביסה של AEG ולא ירכוש את הדגם הבא של פולקסווגן.

"ברמה הלאומית אני רוצה את הכל"

מתברר כי כדי להחרים את גרמניה ומוצריה לא דרוש היה בהכרח לחוות באופן עצמי את זוועות השואה, וגם ילידי הארץ שנולדו שנים אחרי שהשקט שב לאירופה ממשיכים לנטור טינה צרכנית גם כיום. ח"כ פרופ' אריה אלדד מהאיחוד הלאומי נולד בתל אביב חמש שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. למרות שלא חווה את השואה על בשרו, בביתו בכפר אדומים לא תראו שום מוצר שמקורו בגרמניה.

"הבעיה אינה פרסונאלית", מסביר ח"כ אלדד. "היו גם חסידי אומות עולם בקרב הגרמנים, אבל אני לא יכול להשתחרר מהתמונה שתלויה ב'יד ושם', שחיילים גרמנים גוזזים את זקנו של יהודי וההמון מסביב אדיש. ברמה הלאומית, בדברים שקשורים לביטחון שלנו, אני מוכן לקנות גם מהשטן. הייתי נוסע לגרמניה רק אם כך הייתי מועיל במישור הלאומי".

זו בדיוק הסיבה שפרופ' אלדד, בניגוד לעמיתיו האחרים בסיעות הימין, דווקא לא רואה בעין כל כך שלילית את הסכם השילומים עם גרמניה. יתרה מכך - הוא גם מקפיד שלא לשפוט את הניצולים "שכן קיבלו את הרנטה".

"ברמה האישית אני לא רוצה דבר - לא סיג, לא שיח וגם לא שום מוצר מהם. ברמה הלאומית אני רוצה את הכל. קנייה מגרמניה היא בעיניי לא מחילה, אלא שכחה וחוסר עניין. מי שמעדיף לקנות מקדחה של BOSCH במקום 'מקיטה' היפנית הוא בעיניי אדם שלא אכפת לו, וזה מה שמזעזע אותי. אקט כזה יכול להתבצע רק על ידי אדם שאין לו תודעה", הוא מסכם.

ירון עולמי: הזיכרון צריך להיות צרוב בדנ"א של היהודים. את השואה ביצע העם הגרמני ולא הנאצים, והדבר היחיד שאני יכול לעשות למען זיכרון הנספים הוא להחרים את התוצרת הגרמנית. כשאני רואה 'חיפושית' נוסעת בארץ זה פשוט עושה לי רע, במיוחד של חברות גרמניות כמו פולקסווגן שמזוהות כל כך עם הרייך השלישי

"לנסוע לגרמניה ולקטר זו צביעות"

הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל נולדה בפולין ב-1937. זיכרון השואה הותיר בה חותם עמוק, שבא לידי ביטוי גם בכמה ספרים אוטוביוגראפיים שכתבה על קורות אותה התקופה.

היא מגלה יחס אמביוולנטי לגרמניה, ומצד אחד הייתה מעדיפה שלא לרכוש ממוצריה - אך באותה הנשימה, מתקשה לעיתים לוותר על קניות שמקורם בה. "אני לא נוסעת לגרמניה. זה משהו שנובע מתחושה אישית שלי, של חוסר רצון לאפשר להם להרוויח מכספי".

"אני שונאת את הצביעות של כל מיני אנשים, שלוקחים מהגרמנים מלגות ונוסעים לחופשה בווילה בוואנזה, ואז חוזרים לארץ ומספרים כמה קשה היה להם לנסוע ברכבת, כי זה הזכיר להם את הטרנספורטים לאושוויץ. זו צביעות. מי שמרגיש ככה, לא צריך לנסוע. מי שלא יכול לשמוע את קריאות ה'אכטונג' בקרונות, יכול לחסוך לעצמו את כל זה ופשוט לא לטוס לשם", היא אומרת.

אלונה פרנקל: זה משהו שנובע מתחושה אישית שלי, של חוסר רצון לאפשר להם להרוויח מכספי. אני שונאת את הצביעות של כל מיני אנשים, שלוקחים מהגרמנים מלגות ונוסעים לחופשה בווילה בוואנזה, ואז חוזרים לארץ ומספרים כמה קשה היה להם לנסוע ברכבת, כי זה הזכיר להם את הטרנספורטים לאושוויץ