למה מפטרים עובדים בפרטנר ואיך זה קשור לצדק חברתי?

שנתיים לאחר שאילן בן דב רכש את השליטה בפרטנר תמורת 5.3 מיליארד שקל, נאלצה החברה בשבוע שעבר לאשר את הפרסומים בעיתונות שלפיהם היא תפתח בימים הקרובים בגל פיטורים ענק. פרטנר לא מסרה את המספרים המדויקים, אבל נראה שהם יכללו בין 1,000 ל-2,000 עובדים שיישלחו הביתה.

אף על פי שחלק מהעובדים עשויים להיקלט בחברות הסלולר החדשות שיקימו פטריק דרהי ומייקל גולן, רובם ייאלצו לחפש עבודה במקומות אחרים. הם ימצאו שוק עבודה אכזרי, ורבים מהם עלולים לחפש עבודה חודשים ארוכים מאוד.

כש-1,000 או 2,000 עובדים הולכים הביתה, טבעי שמיד מחפשים את האשמים. בשבוע האחרון הופנו האצבעות המאשימות לשניים: שר התקשורת משה כחלון ובן דב.

כחלון מואשם בפיטורי העובדים, כי הוא השר שהוביל את פתיחת שוק הסלולר לתחרות - שבשנים הקרובות תשחוק בשיטתיות את הרווחיות של חברות הסלולר ותיאלץ אותן להתייעל. בן דב מואשם בפיטורי העובדים, משום שרכש את השליטה בפרטנר תוך שימוש במנוף אשראי חריג, משך דיווידנדים ענקיים מהחברה כדי לממן את הרכישה, ועתה - כשמשב הרוח התחרותי הראשון מגיע אל החברה - היא נאלצת מיד לחתוך במספר העובדים.

אבל כחלון ובן דב לא באמת אשמים: האשמים הם אלה שיצרו, טיפחו והגנו על מבנה המשק הישראלי, המאפשר לחברות ולארגונים לפעול כמונופולים עם עודפי כוח אדם עצומים תוך גביית מחירים גבוהים מהצרכנים. האשמים הם אלה שמכרו ועדיין מוכרים לציבור אשליית שווא, כאילו מבנה המשק הנוכחי משקף כלכלה חזקה, תחרותית והוגנת.

בן דב הצליח לרכוש את השליטה בפרטנר מידי קבוצת האצ'יסון ומפואה הסינית תמורת 5.3 מיליארד שקל (עבור 51.3% מהמניות) משום שנמצאו בנקאים ומנהלי קרנות פנסיה, ביטוחי מנהלים וקופות גמל ששמחו להעמיד לו את המיליארדים הדרושים לרכישה. הם עשו זאת משום שהם הניחו שהפוליטיקאים והרגולטורים הישראלים ימשיכו לשמש גם בשנים הבאות עבדים נרצעים של האנשים ששולטים בחברות הסלולר - כפי שהיה בעשור האחרון. הם הניחו שלא תהיה תחרות בשוק הסלולר, שהציבור ימשיך לבלוע בשתיקה את המחירים המנופחים, ששרי התקשורת הבאים ימשיכו להתרפס בפני החברות החזקות בישראל ושהעיתונים ימשיכו להתחנף למנכ"לים של האוליגופול במקום לתבוע תחרות והורדת מחירים.

צירוף מקרים מעניין של שר תקשורת מסוג אחר ועיתון שקודם דחף ואחר כך תמך בעקביות ולאורך זמן בפתיחת השוק שינה את כללי המשחק בשוק התקשורת, והפך את העסקה של פרטנר להרבה פחות כדאית. בשנה האחרונה נפלו מניותיה של פרטנר ב-45%, מה שמשקף את הערכות המשקיעים שבשנים הקרובות הרווחים והיכולת שלה לחלק דיווידנדים יירדו מדרגה. לבן דב אין ברירה והוא נאלץ לחתוך בהוצאה העיקרית של החברה - כוח האדם.

בעקבות המחאה החברתית, ערנותו של הציבור לנזקים הכבדים שגורמים לו המונופולים והטייקונים הממונפים עלתה מדרגה. באיחור של חמש שנים החלו צרכנים, משלמי מסים ואנשי עסקים להבין שחלק מהקבוצות העסקיות הגדולות הפעילות בשוק המקומי לא תורמות ברוב המקרים שום ערך אמיתי למשק, אלא בעיקר יונקות רווחים מונופוליסטיים. בעקבות הפרסום ב-TheMarker נאלץ משרד האוצר לחשוף עבודת ניתוח פנימית של מינהל הכנסות המדינה, המראה שהקבוצות העסקיות הגדולות בישראל הגדילו דרמטית את הנתח שלהן מהרווחים במשק מאז 2003: הן מייצרות פחות מקומות עבודה מאשר עסקים קטנים ובינוניים ומרחיבות את פערי השכר.

פרופ' מנואל טרכטנברג, בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת הרווארד, מיהר לתפוס את העניין וקבע בדו"ח שלו שחלק גדול מהמשכורות ומהרווחים של המצליחנים לכאורה שצמחו בישראל בשנים האחרונות לא משקפים כישרון אמיתי אלא עמדות מונופוליסטיות וניצול של אותה ריכוזיות.

מי שלא הפנים עדיין את חוקי הכלכלה הוא דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחזר בשבועות האחרונים על מנטרה ישנה שאסור "לפגוע בעסקים" - מבלי לעשות את הבידול הטריוויאלי בין עסקים תחרותיים שמייצרים ערך למשק, ואותם צריכה המדיניות הממשלתית לעודד, לבין מונופולים שרווחיהם הם על חשבון הצרכנים, הפריון, היעילות והחדשנות במשק - שאותם צריך לפרק כדי לחזק את המגזר העסקי.

כשמדובר בחברות סלולר בכלל ובחברות סלולר שעליהן השתלטו טייקונים בהלוואות עתק שלקחו מקופות הגמל וחברות הביטוח בפרט, הציבור כבר מתחיל להבין את הנזקים שנגרמו לו במחירים וייגרמו לו בפנסיה. אבל חברות סלולר ממונפות הן מקרי קיצון הדוקרים את העין וקלים להבנה.

למעשה, רוב חלקי המשק הישראלי המקומי סובלים מתסמונת פרטנר: מסי מונופול כבדים שמועמסים על הציבור בדרכים שונות, לעתים במחירים גבוהים על מוצרים ושירותים, לעתים במסים גבוהים ולעתים באמצעות כספי הפנסיה שלו.

הדוגמה הטובה ביותר היא מערכת הבנקאות: המפקח על הבנקים בבנק ישראל אמר לפני שבועיים בדיון בוועדת הכספים שהרווחיות של מערכת הבנקאות בישראל אינה גבוהה במיוחד. הוא צודק, אבל הוא נעצר באמצע ולא גילה לציבור את התמונה המלאה: בעוד שבשוק הסלולר "מס המונופול" נגבה על ידי בעלי המניות בחברות, הרי שבשוק הבנקאות בעלי המניות חולקים אותו עם העובדים.

את עודף עלויות כוח האדם במערכת הבנקאות, הנאמד ב-5 מיליארד שקל בשנה - מס הבנקאות הישראלי - מממנים כל אזרחי ישראל. חלקם מממנים אותו ישירות בריביות נשך ובעמלות גבוהות, ורובם מממנים אותו בעקיפין מאחר שהתעריפים הגבוהים של מערכת הבנקאות נמצאים בבסיס ההוצאות של החברות והגופים המספקים לכלל האזרחים שירותים ומוצרים.

עודפי העלויות הגדולים ביותר נמצאים, כמובן, במגזר הציבורי המורחב - שם מועסקים כ-800 אלף עובדים. בתוך המערכת יש עובדים רבים שסובלים ממשכורות נמוכות ומעליבות - אבל לידם יש היקפים עצומים של עובדים מיותרים ועובדים עם משכורות כפולות ומשולשות ממחיר השוק האמיתי שלהם.

שיח המחאה החברתית מרוכז בשבועות האחרונים בהגדלת ההוצאה הציבורית, בשינוי כללי הגירעון ובהעלאות שכר למגזרים מקופחים. אבל הוא מתעלם ממסי המונופולים הפרטיים והציבוריים העצומים שמוטלים על הציבור. ישראל לעולם לא תוכל להגיע לאותו צדק חברתי אם הציבור יצטרך לממן עודפי עלויות וחוסר יעילות בכל הגופים והארגונים שאמורים לספק לו שירותים ומוצרים.

לפני כמה ימים נפגשתי לשיחה שקטה עם קבוצה גדולה של מנהלים בדרגי ביניים מ-20 משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות: משרתי ציבור, חלקם עם קביעות ומיעוטם עם חוזים אישיים.

שאלתי אותם בכמה הם אומדים את עודף כוח האדם בשירות הציבורי. ציפיתי להתקפה נגדית שכופרת בעצם הטענה שיש עודף כוח אדם וחוסר יעילות בשירות הציבורי.

הופתעתי: התשובות, שהיו מבוססות ברובן על המערכות שהם מכירים מקרוב במשך 10-30 שנה, נעו בין 0% ל-50%. התשובה השכיחה היתה שיש עודף עלויות של 15%-30%. כולם הסכימו כי הבעיה הקשה ביותר במגזר הציבורי היא חוסר היכולת לפטר עובדים גרועים ולהביא טובים וליצור אווירת מצוינות.

כיצד היה נראה המשק הישראלי אם השירות הציבורי היה מתייעל, אם אפשר היה לגייס אנשים מעולים ולהיפרד מהגרועים, אם תקציב הביטחון היה שקוף לחלוטין לציבור ולמקבלי ההחלטות? כמה עשרות מיליארדי שקלים היו מתפנים להשקעות בבריאות, בחינוך, בקצבאות הזיקנה ובנכים?

ראשי המחאה החברתית ורבים מאנשי האקדמיה שסביבה מעדיפים להתעלם מהשאלות האלה. כשהן עולות, הם מיד מנפנפים בדחליל ההפרטה והחשיבות של שמירת זכויות העובדים.

אבל לא מדובר בשמירה על זכויות עובדים, אלא בשמירה על זכויות מקומות העבודה והעובדים הקיימים, המסודרים, המחוברים. מה עם מאות אלפי העובדים שאינם מחוברים? שלא זכו להתחבר למונופול? שאין להם קביעות?

השיטה הכלכלית הישראלית היא שמעמד הביניים מורכב משני סוגי עובדים: מוגנים, מחוברים עם קביעות ופנסיות תקציביות; ועובדים מסוג ב' - עובדי קבלן ועובדי חוזים אישיים. בטיפשותם או באדישותם חלק גדול מעובדי סוג ב' לא הבינו את מצבם האמיתי כששולמו להם משכורות גבוהות יחסית. אבל ככל שחולף הזמן, גדל מספר העובדים שמבינים שזאת רק שאלה של זמן עד שהם יגמרו כמו עובדי פרטנר.

הפתרון של הפיכת כל עובדי סוג ב' לעובדים מחוברים ומוגנים לא עובד. החשבון לא מתחבר, משום שזה יוביל לניפוח תקציבי ולשיתוק ניהולי במגזר הציבורי ולהרס המגזר העסקי התחרותי, שצריך להתמודד בשוק. הפתרון היחיד, איפוא, הוא חיסול שיטת המעמדות של המחוברים והבלתי מחוברים, מעבר לשוק עבודה גמיש מצד אחד וחיזוק רשתות ההגנה החברתיות מצד שני.

המחאה החברתית היא ההזדמנות הראשונה מסוגה להתחיל לנהל דיון ציבורי מתמשך ועמוק בשאלה כיצד יוצרים שוק עבודה גמיש, מגזר ציבורי מתקדם ומגזר עסקי תחרותי - תוך יצירת מקורות לרשתות הגנה חברתיות בקצבאות אבטלה, בחינוך ובהכשרה.

המחאה החברתית הציפה את הצורך הדחוף לתקן את התוואי הכלכלי והחברתי שבו נע המשק, ולהזכיר לפוליטיקאים ולמקבלי ההחלטות את הסיכונים האישיים שעומדים בפניהם אם נמשיך לגלוש בתוואי הזה בשנים הבאות. ואולם היא עדיין לא הביאה לעליית מדרגה ברמת השיח והדיון הכלכלי. האם זה מקרי, או שמא המחוברים במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי מעדיפים לשמר את השיח הלעומתי, הסיסמתי והפופוליסטי - כדי לוודא ששום שינוי לא יתרחש בסדר החברתי בכלל ובמעמדם האישי בפרט?