כשמחאת האוהלים תגיע לוול סטריט

>> בטור שהתפרסם כאן בשבוע שעבר ניסיתי לנתח ולהסביר את מה שנראה כבעיה המבנית של כלכלת ארה"ב - ואולי של כלכלות העולם המערבי כולו. טענתי שהמשברים הפיננסיים שאנו חווים בשנים האחרונות הם פרי השחיקה של מעמד הביניים בעולם המערבי המתועש אל מול צמיחתו של מעמד הביניים במדינות אסיה, בעיקר בסין.

הטענה הזו מבוססת על מחקרים רבים שעקבו אחר מצבם של עובדי הצווארון הכחול, שהם חלק גדול מכוח העבודה. לפי המחקרים האלה, השפע שהביאו עמם הגלובליזציה והשיפורים הטכנולוגיים של השנים האחרונות אינו מתחלק באופן שווה בקרב האוכלוסייה. ישנם מעטים שנהנים מכך, בעוד שהשכר של אזרחים רבים במדינות המערב דווקא נשחק.

הממצאים מהמחקרים האלה עומדים בסתירה להנחות היסוד שעליהן נשענו מקבלי ההחלטות, כלכלנים מובילים ועיתונאים כלכליים בעשורים האחרונים. הדעה המקובלת היתה ששיפור הפריון והעלייה בסחר הבינלאומי ייטיבו עם כלל האוכלוסייה. הם לא חשבו שהתוצאה תהיה שיפור במצבו של חלק קטן באוכלוסייה ופגיעה בחלק גדול ממנה.

הניסיון להתגבר על הפגיעה הזאת בעובדים ולשמר את רמת החיים הגבוהה מהעבר הוביל לכמה תופעות, שהן העומדות בבסיס המשברים הכלכליים האחרונים. ראשית, כדי לייצר אותה הכנסה ריאלית, משפחה טיפוסית נזקקת ליותר שעות עבודה, ולכן שיעור הנשים שהצטרפו לשוק העבודה גדל. השינוי הזה לא הביא לשיפור ברווחת המשפחה, אבל סייע לשמר את המצב הקיים.

שנית, רמת החיסכון של משקי הבית ירדה והיקף האשראי שהם נוטלים גדל, מה שעומד בבסיס משבר החובות והאשראי במדינות המערב. התהליך השלישי שסייע לשכבות הביניים ולשכבות החלשות יותר להתמודד עם השחיקה בהכנסותיהם הוא גידול בתשלומי ההעברה, כמו סיוע בביטוח רפואי או תשלומי רווחה שונים. תשלומים אלה הרחיבו את הגירעונות הממשלתיים ואת החובות של המדינות. זהו גידול שאינו יכול להימשך יותר.

אלה הן הבעיות שמעיקות על כלכלות המערב כיום. השאלה היא כיצד הן ישפיעו עלינו בעתיד.

לא האם - אלא מתי

מבחינה חברתית, ארה"ב ניצבת כיום במצב שבו חלק גדל והולך מאוכלוסייתה נותר מאחור. רמת החיים של רוב התושבים נשחקת והולכת, והסיכוי למצוא עבודה המניבה הכנסה ראויה, או עבודה בכלל, מצטמק.

עובדי הצווארון הכחול רואים בעיניים כלות כיצד חלק קטן מהאוכלוסייה מתעשר והולך. הכנסתו הריאלית של פלח אוכלוסייה זה עולה, והוא צובר עוד ועוד עושר. זוהי הקרקע שמצמיחה מרירות ותסיסה חברתית, וזוהי האווירה שמולידה מחאות חברתיות שבאות לידי ביטוי בדרכים שונות.

לכן אנו צפויים לראות בארה"ב תסיסה חברתית, מחאות והפגנות מהסוג שאותו רואים באירופה כבר זמן מה, ושפרצו אצלנו לפתע לפני כחודשיים. השאלה אינה "האם זה יקרה גם בארה"ב?" - אלא "מתי זה יקרה גם בארה"ב?". נקודת הרתיחה תגיע במוקדם או במאוחר.

אי אפשר לנחש מתי ובאילו נסיבות תתפרץ המחאה הזאת. מי יכול היה לנחש אצלנו מתי תתחיל מחאה על מחירי המזון או על מחירי הדיור וכיצד בדיוק היא תצבור תאוצה? כל מה שניתן להגיד הוא שבתהליכים חברתיים מעין אלה ניתן לזהות שבשטח מצטבר הרבה חומר דליק, אבל בלתי אפשרי לזהות מראש את הגפרור שיצית אותו.

החומר החברתי הדליק הזה שמצטבר כיום בארה"ב מורכב משיעור אבטלה גבוה מאוד במונחים אמריקאיים, משכר שנשחק והולך ומפער גדל והולך בין מי שיש להם למי שאין להם. במוקדם או במאוחר מישהו יניף את דגלי המחאה במקום כלשהו. כפי שראינו בישראל, מחאה כזאת היא מידבקת.

למנהיג או מנהיגה מקומית שצומחים ומופיעים בערוצי התקשורת השונים - ובראשם האינטרנט - יש השפעה רבה על אחרים. הצופים בהם אומרים לעצמם: "המחאה הזאת היא שלי. הבעיות שמציגים מנהיגיה הן בדיוק הבעיות שלי".

הקיטוב הפוליטי מתרחב

ארה"ב אינה דומה לישראל. הסיכוי שנראה אוהלים בשדרה החמישית או בסנטרל פארק בניו יורק קטן מאוד. גם הפגנת מחאה בשכונת היוקרה בברלי הילס בהשתתפות זמרים אורחים אינה סבירה.

סבלנותם של ראשי ערים ומפקדי משטרה בארה"ב להפגנות מתמשכות במרחב הציבורי קטנה משל ראשי ערים ומפקדי המשטרה בישראל. הבוחרים בארה"ב לא אוהבים מדרכות ושדרות מוצפות במפגינים שהתנחלו להם באוהלים. אצלנו הם זכו דווקא לסימפטיה ציבורית ותקשורתית.

זה לא אומר שלא תהיה מחאה. בישראל ראינו באחרונה הפגנות שאמנם הפרו מעט את הסדר במרחב הציבורי אך הן היו שקטות ברובן, ולשמחתנו לא נשאו אופי אלים. בארה"ב, אולי בגלל הקושי לייצר מחאה ספונטנית מיידית וטבעית, ייתכן שהמחאה תהיה דווקא אלימה יותר. מי שחושב שהפינוי של מעט האוהלים שנותרו בשדרות רוטשילד לווה באלימות, רשאי לנסות להיזכר במהומות שפרצו בלונדון לפני כחודש. כך נראית אלימות.

בנוסף להיווצרותה הכמעט ודאית של תסיסה חברתית, יש סיכוי גבוה שנראה שינוי בהלך הרוח הפוליטי. בתקופות שבהן נוצרת מתיחות חברתית וכלכלית, גם הקיטוב הפוליטי נוטה להתרחב, כשכל צד מתבצר יותר ויותר בעמדותיו ובאמונותיו הבסיסיות ביותר. אנו כבר רואים את התופעה הזאת בארה"ב בשנתיים האחרונות, והיא מקשה על תהליך קבלת ההחלטות. יש לכך השלכות שליליות על יכולת ההתמודדות העתידית עם הבעיות, שצפויות להתעצם.

בשורה התחתונה, אנו צפויים לראות בשנים הקרובות תסיסה חברתית בארה"ב, שתוביל ללחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות לשנות את התהליכים הכלכליים שאיפיינו את העשורים האחרונים. המטוטלת נעה כבר זמן רב בכיוון אחד, ויותר מדי אנשים נפגעו.

ההנחה שמטוטלת כלכלית וחברתית יכולה לנוע בכיוון אחד לעד רק מכיוון שכך עשתה עד כה היא לעולם הנחה שגויה. מטוטלת מתמידה בכיוון אחד עד שלפתע היא נעצרת ומתחילה לנוע בכיוון השני. השיח החברתי והכלכלי בישראל הפך כיוון בתוך חודשיים חמים ולחים בקיץ. גם בארה"ב נוצרים התנאים לשינויים של תפישות שמשלו בכיפה. במוקדם או במאוחר הם יעלו אל פני השטח.

הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות