סיכום שנה: מה איבדנו

רפורמה בשיטת הממשל
סוף סוף הבנו מיהו נתניהו: מר משילות

שתי החלטות עיקריות שקיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו בארבע השנים האחרונות שינו את פני הדמוקרטיה הישראלית. ההחלטה הראשונה היתה המעבר לתקציב דו־שנתי. היא חתכה בחצי את ההתגוששות והסחטנות הקואליציוניות סביב התקציב, שבעבר התנהלו פעם בשנה במשך חודשים, ואפשרה לנתניהו פשוט לנהל מדינה. הטריק הזה קנה לו ארבע שנות שלטון רצופות, קדנציה שכמותה לא ראינו כאן הרבה זמן. שריפה בכרמל, מחאה חברתית, הבלגן של חוק טל — כלום לא יכול היה לממשלה הזאת. השנה נתניהו שלף את השפן הנוסף: הברית עם אביגדור ליברמן וישראל ביתנו, שיכולה להפוך את הקדנציה הבאה שלו ליציבה אפילו יותר. כך נראית רפורמה בשיטת הממשל, כך נראה מר משילות.
שאול אמסטרדמסקי

המחירים של הורדת המחירים
התחרות בשוק התקשורת היא המקסימום שיהיה כאן

המפץ הסלולרי שחל במאי הוכיח לישראלים שהם יכולים לשלם פחות, הרבה פחות. הוא עצר את חגיגת הדיבידנדים של חברות הסלולר ואילץ אותן להתרגל למציאות עסקית בסיסית שנקראת תחרות. הוא אפילו יצר מטבע לשוני חדש, כחלוניזם, וספורט לאומי חדש, התניידות. אבל המפץ הסלולרי לימד אותנו גם שלתחרות יש עוד צד חוץ מהעצמת הצרכן, בדמות פיטורים רחבים והידרדרות התשתיות והשירות. האזרחים הצביעו ברגליים בעד לשלם פחות ולקבל פחות, אבל 2012 תיזכר כשנה שבה למדנו בסופו של דבר שגם רפורמות הן לא מהפכות.
נעמה סיקולר

כך הפסדנו במלחמה
לציבור אין איך לפוצץ את בועת הנדל"ן

2012 התחילה דווקא ברוח אופטימית: המחאה החברתית הובילה לקיפאון מתמשך בשוק הנדל"ן, שיצר את הרושם שאפשר לרסן אותו, שהשפיות עומדת לחזור באמת. העתיד נראה מבטיח כשהמכירות נעצרו והקונים השתהו. אבל באביב הם כבר שבו חזרה, המחירים עלו וביולי הסכר כבר נפרץ, בהמוני בית ישראל שצבאו על משרד המכירות של גינדי בשוהם כדי לא להפסיד בקרב. אבל התמונה הזאת הבהירה חד־משמעית: הפסדנו במלחמה. השוק חזר לפרוח, המשכנתאות נחטפו, כלום לא השתנה. 2012 נגמרת, אם כן, ברוח פסימית מאוד: לציבור אין יכולת לשנות את השוק. הוא חייב שהממשלה תעשה זאת, ועל זה קשה מאוד לבנות. וזה לא שהממשלה לא עשתה השנה. היא פשוט עשתה למגזר מצומצם ולמתי מעט, לא למעמד הביניים החילוני הנאנק. הוא השנה הבין שהמדינה לא טורחת להשאיר אותו במשחק.
שי פאוזנר

המשאבים יורדים מהארץ
חברות זרות שנכנסו לכאן חושפות תהליך ארוך

זו היתה השנה שבה התפרקה ישראל מיהלומי הכתר שלה, מהמשאבים ועד חברות הדגל. מכתשים אגן נמכרה לסינים, האוסטרלים שותפים בגז, באוקטובר נחשף כי הקנדים במגעים על כיל, ואמריקאי כבר מנהל את טבע, שמתרחקת מזהותה הישראלית בצעדי ענק. בעצם, זו היתה השנה שבה ההתפרקות מהמשאבים נעשתה גלויה. הרי המשאב החשוב ביותר שנמכר בעסקאות האלה הוא המוח, אותו המוח הישראלי שזולג לחו"ל בשקט כבר שנים תחת ההגדרות המכובסות, כגון "רילוקיישן" ו"פוסט־דוק". השנה, כמו תמיד כשהתשלום הוא במזומן, האובדן נהפך לגלוי ומורגש.
סופי שולמן

הלפיד הירוק כבה
הנפילה של שי אגסי מנפצת את החלום הישראלי החדש

ב"סולאר", ספרו של איאן מקיואן, מגיח לפתע אחד, שי אגסי. גיבור הספר, חתן נובל, עומד לחנוך מיזם אנרגיה ירוקה שאפתני במיוחד. שמו של אגסי עולה שם כאחד שרק "אנשי הון סיכון שמכירים אנשים שהחברים שלהם הם אנשים כמו שי אגסי" יכולים להגיע אליו. זו הנקודה שאליה טיפס אגסי בשיאו. ממנה הוא התרסק, יחד עם בטר פלייס, ממש כמו הדמות המגלומנית ומיזם אנרגיית השמש שלה ב"סולאר". ההתרסקות היא קודם כל אישית, של אגסי, שהדחתו פורסמה באוקטובר, כמו גם של עידן עופר וחבריו להשקעה. אבל היא גם התרסקות של חלום ישראלי כבוש להיות אור טכנולוגי לגויים. כל כך רצינו שיהפוך אותנו לנושאי הלפיד של מהפכת הקידמה הירוקה. בלי אוטו חשמלי, מזל שנשארה לנו כיפת ברזל.
אמיר זיו

רתיחה ביחסי הון־חברה
הגיע הזמן להתחיל לתקן את הדינמיקה המורכבת בין הציבור לעשירים

יחסי הון־חברה היו מאז ומתמיד דינמיקה מורכבת, כואבת, כמעט פסיכופתולוגית, שמאז פרוץ המחאה בשנה שעברה עברה כמה שינויים אבל בינתיים עדיין נעה באותם מעגלים. מצד אחד, הציבור משוכנע שבעלי ההון האיומים עושקים ורומסים אותו. מצד שני, הציבור הזה רק מבקש עוד. ממשיך לקנות מהם ביוקר, להשקיע להם במניות ולהתעצבן על המשכורות השערורייתיות, להלוות להם כספים ולזעום כשהם לא עומדים בהחזרים. ויש גם צד שלישי, שמתעורר כשבעלי הון מבקשים לתקן את דרכיהם, לתרום יותר לקהילה, להפחית משכרם, לקרוא למדינה להטיל יותר מסים על עשירים. גם אז הציבור מתרעם, על ניצול ציני של נזקקים כדי להאדיר את שמם, על רדיפת פרסום, על מעט מדי ומאוחר מדי. תמיד יש על מה. השנה הגיעו היחסים האלה לנקודת רתיחה, בהפגנות סוערות וביקורת ציבורית גורפת. זו חייבת להיות גם נקודת המוצא לשינוי. בעלי ההון לא ייעלמו, אז אם כבר הם מביעים הרהורי כפירה, גם אם הם לא באים ממקום אמיתי, כדאי לתת להם במה. זה יהיה צעד חשוב בדרך לתיקון.
גלית חמי

מות הטייקון
התרסקות דנקנר היא התפכחות הציבור

יצחק תשובה אמנם הצליח לעשות השנה תספורת כואבת למחזיקי איגרות החוב שלו ובמקביל להמשיך לנהל את עסקיו באין מפריע, לא מעט הודות לעסקי הגז. אבל נוחי דנקנר הדגים היטב איך נראה טייקון שמתפוצץ — שני הימורי הענק שלו, על קרקע בלאס וגאס ועל הבנק השוויצרי קרדיט סוויס, קרסו, מעל ראשו מרחפת חקירת רשות ניירות ערך, שבה אף נחקר בעצמו בנובמבר, ומצבה של קבוצת האחזקות שלו אי.די.בי בכי רע. גם אם נוחי דנקנר ייצא מכל התסבוכות האלה, הוא כבר לא ישוב להיות המותג "נוחי דנקנר". כי 2012 הרגה את הטייקון. האגדה על איש העסקים שפועל בכל העולם, שולט במשק הישראלי וניחן במגע קסם ויכולת ניתוח נדירה התנפצה לרסיסים, כשההימורים של כל גיבוריה בשנות הגאות הביאו אותם לשפל של שמיטת חובות ומכירת חברות, שתשאיר אותם קטנים ורזים מתמיד. לפחות הציבור נותר מפוכח יותר.
גולן פרידנפלד

סיכומי שנה נוספים: