מדבר של שאיפות

החזון השאפתני של שר התשתיות בנימין (פואד) בן אליעזר עומד בימים אלה לצאת לדרך באמצעות שתי הצעות: האחת אמורה לרסן את הביקושים ההולכים והגוברים לחשמל באמצעות תוכנית להתייעלות אנרגטית של המשק הישראלי, והשנייה תכריז על אזור הנגב והערבה כאזור בעל עדיפות לאומית.

בועידת נגב 2008 שנערכה בשבוע שעבר ציין השר כי "בתוך מספר עשורים, מי שיעבור מעל שמי הנגב, יחזה בפסיפס של תחנות סולאריות המספקות לפחות רבע מהחשמל המיוצר בישראל". יתכן וזו הדרך שמצא פואד להפוך את פני הנגב ממדבר של אשליות למדבר של שאיפות, ורק ימים יגידו אם לחזונו יהיה קיום של ממש. בכל מה שקשור בינתיים לנושא המים, שנמצא גם הוא באחריותו, חיצי הביקורת הם דווקא נוקבים.

נגב עם חזון

בחזונו רואה השר בן אליעזר את הנגב כמרכז סולארי עצום, שעתיד להגדיל את עצמאותה האנרגטית של ישראל בימים בהם מחירי הנפט נוסקים אל על. שמש ושטח, כידוע, לא חסר במחוזותינו הדרומיים וכעת רק נותר לנצל את הידע הישראלי הקיים בנושא זה ולפתחו גם אצלנו ולא רק מעבר לים. "זה נכון", אמר פואד, "שגם בשנת 2030, 80% מצריכת האנרגיה בעולם תהיה מבוססת על מקורות של דלקים פוסיליים (נפט, פחם, גז) אולם אני מקווה שנצליח לשלב גם אנרגיות נוספות בתוך המשוואה".

כחלק מצעדיו האקטיביים של פואד להפוך את הנגב לאזור בעל עדיפות לאומית, הצהיר על התחייבות להגדיל את היקף השימוש באנרגיות מתחדשות בישראל, לדרגה כמעט כפולה מכפי שהוחלט עד כה, דהיינו 15-20% עד שנת 2020. שלושה מכרזים שפורסמו להקמתן של שלוש תחנות סולאריות בנגב, לצד ההחלטה התקדימית של רשות החשמל להסדרת תעריפי החשמל בטכנולוגיה פוטו-וולטאית הם אולי הצעדים הראשונים בענף, אך נראה שלא האחרונים שבהם. במסגרת התוכנית האמורה, תיבנה תחנת כוח סולארית חדשה בכל שנה למשך ה-20 שנה הבאות, ויוכנסו הטבות מס לתכניות השנתיות.

עושים רוח

ישראל לעומת מדינות העולם מפגרת מאוד בכל הקשור לתחום האנרגיות המתחדשות, אולם מצליחה להידמות במגמותיה השאפתניות בתחום למדינות מתקדמות בעולם. כך נראה, שאם מושל מדינת קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, יכול להצהיר על היעד השאפתני של 30% מקורות אנרגיה מתחדשים עד לשנת 2020, מסתבר שגם פואד יכול לנסות.

דווקא בתחום יצוא אנרגיות מתחדשות, ועם שלושה יצרנים גדולים יחסית - אורמת, סולל וכרומגן- ו-100 גופי פיתוח, נחשבת ישראל למעצמה טכנולוגית של אנרגיות מתחדשות בעולם. הסקטור העסקי השכיל להקדים את הציבורי, והמצב כיום הוא כזה שהחקיקה הישראלית אינה מספיקה לעמוד בקצב המהיר של חברות המתפקדות באופן גלובאלי.

לגבי אנרגיית שמש כמעט ואין עוררין בקרב בכירים במשק לגבי יישומה של השיטה בארץ, אולם בנוגע לאנרגיית רוח יש החוששים כי לגביו כבר אחרנו את הרכבת. עמדה זו יוצגה בדיון בנושאי אנרגיה שנערך ביוני במכון לנפט ואנרגיה באוניברסיטת תל אביב על ידי יואל וייל, חבר בועדת האנרגיה בהתאחדות התעשיינים וסמנכ"ל אורמת מערכות לשעבר, שטען כי "אנרגיית רוח מתאימה בעיקרה ליישום בכנסת". לטענתו של וייל, כדי לממש אנרגיה זו נדרשים תנאים מסוימים בהם ישראל לא התברכה, ומדינה כמו דנמרק, שהיא בסדר גודל של ישראל, כבר הבינה זאת קודם וגם מובילה את השוק,ו לכן ייתכן שענף זה בארץ פוספס.

פוליטיקת מים

לצד התוכניות השאפתניות, רבים מותחים ביקורת על מדיניותו המזוגזגת של משרד התשתיות בתחום האנרגיה והמים. הקמתה הצפויה של תחנת הכוח הפחמית באשקלון הביאה לזעקה מצד הארגונים הירוקים, שאינם מבינים כיצד לצד פיתוח הענף הסולארי בישראל מוקמת עוד תחנת כוח מזהמת. לכך תוסיפו את טענותיהם החדשות מהשבוע החולף - התהייה מדוע שר התשתיות מעכב את הצעת חוק התקנת החסכמים (אביזרים חוסכי מים) במבני ציבור באמצעות ערעור על הצעת החוק בפני מזכיר הממשלה.

בעיניי החברה להגנת הטבע, שהייתה מיוזמותיה של הצעת החוק, "זה ממש אבסורד ומקומם שדווקא הגורמים הממשלתיים, האחראים על משק המים בישראל, שמודעים היטב למצבה הקשה של המדינה בכל הקשור למים, מתנגדים להצעת החוק ואומרים לא לחיסכון של מיליוני מ"ק מים בשנה". מערעורו של השר עולה, כי לדעתו העניין צריך להיות באחריותה של רשות המים הממשלתית ולא באחריותו שלו כפי שמצוין בהצעת החוק, וזאת מתוקף תפקידה של הרשות להתוות מדיניות כוללת של ניהול והסדרת משק המים בישראל.