הפרק השמיני של בנות הגשים לנו את החלומות, רק בשביל לשבור אותם

איזה פרק עברנו, אלוהים שיעזור. מכעיס, מרגש, מפתיע: היה בו הכל. כל סצנה כאן קיבלה משמעות, כל ניואנס סייע להבין את התגלגלות הדברים, והקצב של העונה לקראת הסוף רק מתגבר. אם ייחלנו לאיחוד של האנה ואדם, התפללנו לחזרה של ריי ושושנה או אפילו ציפינו (קצת) שהאנה תעשה הפלה – החלומות האלו מתחילים להתגשם הפרק ואז מתפוצצים לנו בפרצוף. הלקח של דנהאם למעריצי הסדרה ברור: העבר שייך לעבר, וההתרפקות עליו רק עושה נזק, לנו ולדמויות.

בפרק השמיני אנחנו חוזים בכמה אירועים מאוד לא אפשריים. כמה לא אפשריים? בתום חצי שעה נבין שהם פשוט לא קרו ובעיקר לא היו צריכים להתרחש. הפרק מתחיל בפרידה של אדם וג'סה. ידענו שזה יבוא, תהינו מתי זה יקרה אבל בטח שלא ציפינו שזה יתנהל ככה: אדם מודיע ברוב פאתוס לג'סה על החלטתו לחזור להאנה ולגדל איתה את התינוק, כי תמיד היה ביניהם משהו לא גמור. באדישות קלה וברוגע מושלם חרף הרעיון ההזוי הזה, ג'סה מודיעה לו שיעשה מה שהוא מרגיש לנכון. היא מסרבת להתפוצץ או לכעוס עליו בנוכחותו, ופשוט נותנת לו לרוץ לחפש את האנה.

בצד השני של ברוקלין, האנה ואלייג'ה מתים מחום. כמה חם בדירה נטולת המזגן שלהם? הם גרמו לי להרגיש דביקה מתחת לכרבולית בזמן שצפיתי בהם מזיעים על הספה. בהכנה שלהם לגידול הילד המשותף אולי כדאי לדאוג קצת יותר לתשתיות בדירה ולנכונות המשותפת להביא את התינוק הזה, שכן אלייג'ה רק מחפש את ההזדמנות לסדר להאנה הפלה ולהחזיר את החיים שלו למסלול. מזיעה ועצבנית, האנה יוצאת לחפש קרטיבים ופוגשת באדם בסופר, כרפרנס למקום בו נפגשו לראשונה. אחרי החלפת משפטים טורדניים, אדם מגיע לנקודה ומודיע לה שהוא חשב על זה ושהוא ממש רוצה לגדל איתה את התינוק, ביחד.

מאותו הרגע, אנחנו חווים פלאשבק להאנה ואדם של פעם, נאהבים וחמודים ומצחיקים, ממהרים למיטה ומבלים את כל היום ביחד כאילו אין דד ליינים או משרות מחייבות בעולם הזה. אבל משהו חורק באינטימיות הכפויה והמהירה מדי הזאת, וזה רק נהיה צורם מסצנה לסצנה. קריאת השכמה ראשונה מגיעה מלירד, השכן הנרקומן ההזוי שהביא ילד לעולם עם קרוליין (האחות של אדם שהתחפפה). לירד וכובע הצמר שמע כמה דקות קודם לכן על ההריון מג'סה ומודיע להאנה שהוא מוכן לגדל איתה את הילד, כי הוא פשוט נועד לזה. התגובה של האנה "what the fuck laird" הייתה נחוצה גם קודם לכן, מול אדם.

אם עוד כיף ומצחיק להם במיטה ובטיול ברחוב, בחנות לחומרי בניין האנה מתחילה להבין שהיא לא רוצה שאדם יתקן לה את הדירה, למרות שהוא יכול. הוא אפילו אומר את זה בעצמו: גידול הילד מהווה בשבילו בריחה מהמציאות שלו עצמו. האנה רק החליטה שהיא הולכת לקחת על עצמה את פרויקט ההריון הזה, לצלוח אותו ולהיעזר באנשים הקרובים לה באמת (אלייג'ה ומארני) ופתאום אדם מגיע ומטלטל את הכל. הרצון המאוד כן שלו לסייע, לתמוך ולתקן הכל מפחיד את האנה ומעורר בה יותר פחדים מאשר ציפיות לעתיד. הרעיון לחיות איתו ביחד, להתנהג כאילו הם זוג נורמלי ולהחזיר את הרגש שהיה ביניהם פשוט לא עומד במבחן המציאות.

בארוחת הערב בדיינר אדם ממשיך להאיץ בה בקטע מוגזם ומציע שיתחתנו בשביל ענייני בירוקרטיה (איך קל להפוך רומנטיקה לדבר פרקטי) והיא פשוט מתחילה לבכות. קודם השפה שלה רועדת קצת ואז כל הפנים משדרות בדיוק מעורר השראה: האנה שבורה מהגילוי שהיא בעצם נכנסה למלכודת דבש. זוכרים את הבעת הפנים שלה בעונה שעברה שהיא גילתה על ג'סה ואדם? דנהאם מוכיחה שוב שמעבר להיותה כותבת בחסד, היא גם שחקנית מעולה.

ונעבור לעוד איחוד פחות מרגש של זוג פרוד: שוש חוזרת מהגלות הכפויה שדנהאם גזרה עליה, ומופיעה לראשונה מאז פרק 4. לצערנו, התסריט נחוש שלא לפתח אותה העונה הזאת בכלל והיא מקבלת מעט מאוד שורות בפרק וכולן קשורות בריי. לא עוזר ששושנה מקשיבה לסיפורים שלו על הרמי המת, הרבה יותר טוב ממארני. ריי מחליט ללכת על כיוון חדש: אביגיל, חברתה המלאה מימי יפן והאישה עם הכי הרבה עליצות שראינו בסדרה. בבית הקפה שניהם יורדים ביחד על שוש (כל כך רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שהם לא מבינים כלום), ואז שוש פשוט מתפוגגת לה מהמפגש ומשאירה לאביגיל ולריי את הזמן להסתובב ביחד ברחובות עד לנשיקה המיוחלת. בינינו, טוב לשני הצדדים להתקדם הלאה, עם כל הצער שבדבר.

החלק המצער ביותר של הפרק הוא בגזרה של ג'סה, שלוקחת מאוד קשה את הפרידה מאדם ויוצאת מתוסכלת ובלבוש מינימלי לרחוב ועם רמיזה עבה להריון. היא לא מוצאת מרגוע בביקור אצל לירד, ומנסה שוב את כוחה בפיתוי גבר אקראי בפאב. הסצנה מוכרת לנו מהעונה הראשונה, אז הייתה מחויכת ומלאה בעצמה. היום לעומת זאת, היא כואבת ודומעת ונראה שחרף היכולת שלה לפתות גברים בהינף מבט, זה פתרון הרסני עבורה. למזל כולנו, כשאדם והאנה מתפקחים בסיום היום מחלום הזוגיות המחודשת, אדם חוזר אליה כאילו לא היה כלום.

#mondaymemory There is so much I could say about last night's episode- the gut-wrenching sadness of being Hannah with Adam for the last time and how much he's taught me about vulnerability, authenticity and the power of silence. I could talk about how every time Laird is on set I laugh til I weep and how that insane knit hat actually belonged to Jon's now-deceased father and is our loving ode to Papa Glaser. But I'm going to focus on Jemima and her fearless performance. That scene in the bar bathroom with the amazing Neal Huff, set to @arianagrande's Dangerous Woman (saddest pop music usage ever?) is one of the rawest and most tragic things we've ever shot. Jem held nothing back, just like she's held nothing back since we met in the girl's room in 1997. I'll miss being able to force her into mohair bikini tops. I'll miss it all.

A post shared by Lena Dunham (@lenadunham) on Apr 3, 2017 at 4:24am PDT

ציפיות להמשך העונה: מה כבר נשאר לצפות אחרי פרק כזה?
בלטו בהיעדרם: מארני, אבל היה לנו מספיק ממנה לעונה
בלטו בנוכחותם: אדם, שלקח על עצמו את תפקיד האב במשפחה קצת יותר מדי רחוק.
משפט מוצלח לפרק: "אל תעשה לי מרכאות באוויר", שוש מזכירה לנו שאין מוצלחת ממנה בסלנג האמריקאי. התגעגעתי!