פרק הסיום של בנות: מאכזב ונדוש אבל עם מסר חשוב
הפרק המסכם של הסדרה נראה תלוש מרצף האירועים שאפיין את העונה, אבל הוא מציף קשיים על אימהות שטוב לדבר עליהם בטלוויזיה
אפשר להגיד שהפרק האחרון באמת לסדרה היה בכלל הפרק הקודם, בו ראינו את הבנות מחליטות לסיים את מערכת היחסים המשותפת שלהן, והאנה משלימה עם הרעיון של המעבר מהעיר. הפרק הזה שאמור לסכם את העונה והסדרה, נראה כמו אפילוג מעט תלוש מרצף האירועים ולא מספיק אמין. הקצב המהיר שאפיין את שלוש הפרקים שקדמו לו נבלם בצורה גסה ואנחנו נחשפים ליום ארוך ומייגע בחיי האנה, לצד שיעור על הקשיים בהורות. למרות שהוא היה פרק יפה ומרגש, עדיין בשביל פרק סיום עונה הוא מאכזב למדי, נופל לקלישאות ומטרחן.
הפרק נפתח בהתכתבות מעודדת לפרק הראשון בעונה, בו נראה את מארני והאנה מתעוררות ביחד במיטה. זה משמח לרגע, אבל מייד מתקלקל בחוסר אמינות: אחרי מסיבת האירוסין של שוש, מארני מחליטה להוכיח את עצמה כחברה הכי טובה של האנה ומודיעה לה שהיא הולכת לגדל איתה ביחד את התינוק. איך זה מסתדר עם העובדה שיום קודם לכן היא בחרה לסנן ולא לספר בכלל להאנה על המסיבה? זה לא. כנראה שהשיחה בשירותים גרמה לה לקלוט שרק היא נותרה בתמונה. חמישה חודשים קדימה, ואנחנו פוצחים בהתבוננות בחייהן החדשים.
אז האנה קראה לתינוק שלה גרובר, כמו שפול לואיס הציע לה בשיחת הטלפון. זה הדבר היחיד שהאב תרם לסיפור, מלבד צבע העור הכהה של התינוק. אגב, אי אפשר שלא לתהות איך יצא לה תינוק כל כך שחור, הרי האבא יותר בהיר ממנו והאנה עצמה גם שותפה לגנטיקה, אבל פה נכנס השיעור לחיים: האנה נתקעה עם החלטה שהיא קיבלה, והיא צורמת לה. צורמת כמו ילד שחור שנראה מאומץ עם אמא כל כך לבנה. גזעני, אבל מה לא עושים בשביל המסר.
אם עוד איכשהו הבנו למה האנה בוחרת לעזוב את ניו יורק, לא כל כך מובן למה מארני מחליטה לשים את החיים שלה בהולד ולהיות מאמא תרזה של האמהות החד הוריות. אולי כי מארני מחפשת כל הזמן משמעות בהחלטות חסרות משמעות, והיא מודיעה שעכשיו זה לא הזמן שלה להיות מאושרת. החיים כרווקה תפרנית שגרה אצל אמא לא זוהרים במיוחד, אך עדיין אי אפשר להבין למה לעזוב את ניו יורק וחיי החברה ולגדל תינוק לא שלך, עם חברה מעצבנת ומלאת הורמונים שלא נותנת לך לצאת לבלות לבד בערב. כנראה שמארני רוצה להוכיח לעצמה שהיא לא אגואיסטית כמו שקראו לה כל הסדרה והיא יוצאת מגדרה כדי להראות את זה.
להאנה ולגרובר קשה ביחד. התינוק לא רוצה לינוק, היא חוטפת עצבים פעם בשעה ורק רוצה לישון ומארני מתפקדת יותר טוב ממנה בכמעט כל דבר. הצפת הבעיות שקשורות באימהות ובקשיי ההנקה בטלוויזיה זה דבר חשוב. שיחה ממושכת על נושאים כאלה חיונית לתרבות שמקדשת את ההנקה ויוצרת מההורות דבר זוהר ומושלם, מבלי לאפשר להתלונן עליו. להאנה קשה והיא ממש לא מסתירה את זה: לא מול מארני, לא מול הרופא ולא מול עצמה. לצערנו, התוצאה לעיתים טרחנית וגובלת בשעמום.
בדרכה המוכרת, האנה מטיחה על סובביה ביקורת מגעילה ועוברת רגרסיה להתנהגות האנוכית שאפיינה אותה בעונות הראשונות. למזלה של מארני שסופגת את האש כל הזמן (תני לבחורה לשיר עם המוזיקה לעזאזל), לורין מגיעה להושיע. אמא של האנה, נקודת האור העיקרית של הפרק, באה לעזור לשתיים עם התינוק ומזכירה לביתה המפונקת שיש החלטות שאי אפשר להתחרט עליהן ואי אפשר לקחת צעד אחורה מבן אדם שהבאת לעולם. כועסת, האנה מאשימה אותה בכל הבעיות שלה שנגרמו בגלל הבחירה באבא גיי. בתגובה, לורין מודיעה לה שיש עוד מישהו שסובל מבעיות וזה "פקאינג אברי-וואן!!" מה שקצת מאפס את האנה.
עצבנית, האנה יוצאת לסיבוב התאוורות אגואיסטי (הרי ברור שיש מי שיטפל לך בתינוק). פה מתחילה סצנה פתטית במיוחד בה האנה פוגשת במתבגרת נטולת מכנסיים ולרגע היא חוששת שהנערה בורחת מתוקף, אבל די מהר היא מבינה שהילדה יצאה ללא מכנסיים מהבית סתם בגלל ריב ילדותי עם אימה והיא נואמת לה כמה חשוב לכבד את ההורים אחרי שהיא נותנת לה את מכנסייה. נו שוין. בשביל מה היינו צריכים לחזות בה חוזרת בערום חלקי הביתה מלווה בניידת? הכי מיותר בשביל פרק ברמת חשיבות כזאת.
במקביל, לורין ומארני נשארות לטפל בגרובר הבוכה ומנהלות שיחה כנה על הצורך של מארני להמשיך הלאה בחייה אחרי שתרמה כמעט חצי שנה מהם לזוגיות הביזארית סביב גרובר. שוב אנחנו מבינים שמארני עושה דברים רק בגלל שזה נראה לה הדבר הנכון לעשות, ולא כי זה באמת מה שהיא רוצה או מחפשת. לורין מראה לה כמה חשוב לשחרר ולעבור הלאה, ושהאושר האישי חשוב יותר מכל נורמה.
בסצנת הסיום של הפרק, האנה חוזרת הביתה וניגשת לתינוק הבוכה וסוף סוף מצליחה לחזור ולהניק אותו. שיר הערש שהיא בוחרת לשיר לו הואfast car של טרייסי צ'פמן, אותו שיר שקודם לכן היא התעצבנה שמארני שרה באוטו. אי אפשר להתעלם מהמילים שלו, שגורמות לסיים את הצפייה בתכנית הזאת עם עיניים דומעות. נתגעגע.
עוד ברשת תרבות:
בחנו את עצמכם: עד כמה אתם מכירים את טיטאניק?