הדוקו על נגה ארז מציג כיצד רגע לפני שעמדה לכבוש את העולם, המציאות סטרה בפניה
הזמרת כבר הייתה בדרך להפוך לאחת המוזיקאיות הישראליות המצליחות בעולם, כשלפתע המציאות בארץ נכנסה איתה לאולפן, לבמה ולזוגיות. הסרט התיעודי החדש "Noga" (המשודר ב-yes) מתחיל כמו הצצה נדירה אל אחורי הקלעים של כוכבת רגע לפני הפריצה הגדולה - והופך בהדרגה לסיפור מורכב הרבה יותר על זהות, פוליטיקה, אהבה והמחיר של להיות ישראלית בעולם שאחרי טבח 7 באוקטובר
יש משהו כמעט מטעה בדקות הראשונות של הסרט התיעודי החדש "Noga"', המשודר ב-yes. בזמן שנגה ארז מסתובבת בפלורנטין ובטיילת תל אביב שמלאה באנשים, היא פתחה את אחת מההופעות הישראליות הגדולות שלה בהיכל מנורה. בנקודה זו בקריירה שלה, העולם כבר מזמן התחיל להיפתח בפניה: בילי אייליש השמיעה ושיבחה את המוזיקה שלה, ההופעות מעבר לים הלכו וגדלו, ובאופק נמצאים חוזה עם "אטלנטיק", אולפנים בלוס אנג'לס ובמות שפעם נראו רחוקות מאוד. ארז עצמה מסתכלת קדימה ואומרת שדווקא חמש או שש השנים הבאות יהיו המכריעות ביותר בקריירה שלה.
במובן הזה, הבמאים ג'ונו ובנג'י ברגמן תפסו אותה בתזמון שכמעט אי אפשר היה לתכנן טוב יותר: אישה בתחילת שנות ה-30 לחייה, ישראלית, שנמצאת במרחק נגיעה מפריצה בינלאומית גדולה עוד יותר. אנחנו רגילים לסיפורים כאלה כשהם מתחילים בגיל 18 ומגיעים עם מכונת יחסי ציבור אמריקאית. אצל ארז, התחושה דווקא הפוכה: היא כבר עבדה שנים כדי להגיע לרגע שבו הסרט פוגש אותה, ועכשיו היא יודעת היטב מה היא רוצה לעשות איתו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
רואים את זה בחזרות שלה למופע המדובר. היא לא מתנהלת כמו זמרת שמגיעה לקבל הוראות מאנשי הבמה שסביבה. היא מתעסקת בתנועה, בבימוי, בנראות ובפרטים הקטנים, ולעיתים נדמה שכל הדבר הזה כבר קיים אצלה בראש, והמשימה של כולם היא להבין איך להוציא את זה לפועל. זו שליטה שיכולה בקלות להצטייר כשתלטנות, אבל הסרט מספיק קרוב אליה כדי להראות מאיפה היא מגיעה: מבחינת נגה ארז, אין באמת גבול ברור בין השיר, ההופעה והדמות שנושאת את שמה - ופה נכנס אורי רוסו, השותף המוזיקלי שלה ובעלה.
אחת הבחירות החשובות של "Noga" היא לפרק די מהר את הרושם שרוסו הוא "רק בן הזוג של נגה ארז" שמנגן איתה. למעשה, הפרויקט שנקרא "נגה ארז" הוא במידה רבה יצירה משותפת. רוסו הוא המפיק, הכותב והשותף המוזיקלי המרכזי שלה, והשניים בנו יחד את הסאונד שהביא אותם עד לנקודה הזו. השם שעל השלט הוא שלה, אבל הסרט מקפיד להזכיר שהמכונה שמאחוריו מופעלת על ידי שניהם.
וזה הופך את הזוגיות שלהם למעניינת הרבה יותר. אין כמעט אפשרות להפריד בין עבודה, אהבה וחיים פרטיים כשאותו אדם הוא בן הזוג שלך, השותף שלך ליצירה והאדם שאיתו אתה מסתובב בעולם. בשלב מסוים הם אפילו מחליטים להוריד יום עבודה אחד בשבוע - לא כדי לבלות יחד, אלא כדי שיוכלו סוף-סוף להיות בנפרד.
"אני כבר רגילה להצגה הזאת - מבחינת כולם אנחנו זוג ואין שום עניין", אומרת ארז באחד הרגעים הכנים בסרט. "אני לא יודעת כמה זמן נוכל להמשיך את ההצגה הזאת לפני שזה יתחיל לז**ן לנו את הקריירה". בלי להסגיר את ההקשר המלא, זה משפט שמזקק יפה את הבעיה: כשהמותג, היצירה והזוגיות כרוכים זה בזה, אפילו ניסיון להפריד ביניהם הופך לעניין מקצועי.
בינתיים, הקריירה שלה ממשיכה לרוץ. פריז, לונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס - וזו רק רשימה חלקית. הופעות, ראיונות, מעריצים, אולפנים. מה שמבריק הוא שהסרט לא עוצר בכל פעם כדי להסביר לצופה מה קורה בישראל. החדשות פשוט נמצאות שם. טלוויזיה שמתנגנת ברקע, רדיו במכונית, שיחה עם ההורים, נהג מונית. המחאה נגד ההפיכה המשפטית נוכחת בחיים שלה כפי שהחדשות נוכחות בחיים של כולנו: לפעמים במרכז, ולפעמים כרעש רקע שאפשר כמעט לשכוח ממנו לכמה שעות.
דווקא בגלל זה, כשהפוליטיקה כן חודרת פנימה, היא מרגישה אמיתית. נגה מדברת על המלכוד של אמן ישראלי שמביע עמדה. לדבריה, בתוך ישראל היא שילמה מחיר על הביקורת שלה כלפי הממשלה. בחו"ל, בהמשך, היא תגלה שגם ביקורת חריפה אינה בהכרח מספיקה למי שמצפה ממנה להצהרה מסוימת רק מפני שנולדה כאן. זו אינה טריטוריה חדשה עבורה: כבר באלבום הבכורה שלה היא כתבה על ממשלה, אלימות, חרדה ואסקפיזם. "Dance While You Shoot" נולד בדיוק מתוך המתח הזה - הרצון לרקוד בזמן שהמציאות מסביב בלתי נסבלת. הסרט אפילו מחבר בשלב מסוים בין תיעוד שלה ושל רוסו במחאה בתל אביב ובין ביצוע של "Police".
ובתוך כל השאלות הגדולות האלו, נכנסת פתאום שאלה פרטית לחלוטין: נגה ארז מספרת שהיא אינה בטוחה שהיא רוצה ילדים, ובכל זאת עוברת תהליך של הקפאת ביציות כמעין ביטוח לעתיד. באחת הסצנות המוצלחות בסרט, היא מזריקה לעצמה הורמונים מאחורי הקלעים בפארק הירקון, רגע לפני שתעלה לבמה כדי לחמם את רובי וויליאמס (שהופיע בארץ ביוני 2023) - ואז אגדת המוזיקה הבריטית נכנס בעצמו לחדר, ומודיע לה שלדעתו היא צריכה ארבעה ילדים. זה רגע מצחיק ואבסורדי, אבל גם מדויק להפליא לסרט כולו: הקריירה הכי גדולה בעולם והחיים הכי פרטיים בעולם מתרחשים באותו חדר, באותה דקה.
ואז מגיע 7 באוקטובר. "Noga" חכם מספיק כדי לא למהר לעבור ליום הזה. הוא מגיע בערך באמצע הסרט, אחרי שכבר הכרנו את העולם שהיה אמור להיות. לכן, כשהוא נכנס, הוא לא מרגיש כמו "הנושא" של הסרט, אלא כמו מה שהוא היה עבור האנשים שבתוכו: אירוע שחוצה באלימות תוכניות שכבר היו בתנועה.
מכאן קשה לכתוב על הסרט מבלי להרוס חלק מהמסע שלו. מספיק לומר שהקריירה הבינלאומית, היחסים עם רוסו, היחס של ארז לישראל ואפילו המחשבות שלה על אימהות מתחילים להשתנות. מי שבתחילת הסרט הייתה כוכבת ישראלית שמנסה להבין איך מדברים על פוליטיקה בלי שהיא תבלע את האמנות שלה, מגלה פתאום שאין לה עוד אפשרות לבחור אם הפוליטיקה תיכנס לחדר.
גם העולם בחוץ משתנה. ארז מתמודדת עם לחצים לבטל הופעות, דרישות לפרסם הצהרות פוליטיות ואיומים אנטישמיים מחרידים. בהמשך הקריירה היא אף סיפרה בפומבי על הופעות ופסטיבלים שביטלו את השתתפותה ועל איומים סביב הופעותיה בחו"ל. הסרט אינו מנסה לטעון שאין סבל בצד השני, וגם ארז אינה אומרת זאת. להפך: היא מתארת מצב שבו בישראל היא מזוהה כקול ביקורתי כלפי הממשלה, בעוד שמחוצה לה, כל דבר שתאמר על המלחמה ועל הסבל הפלסטיני עדיין עשוי להיחשב לא מספיק.
וזה כנראה המקום שבו "Noga" הופך מעוד סרט טוב על מוזיקאית, לסרט מעניין באמת. הוא מתחיל בשאלה איך נגה ארז תהפוך לכוכבת גדולה יותר, אבל החיים מאלצים אותו לשאול שאלה אחרת לגמרי: כמה מתוך עצמך אפשר להפריד מהמקום שממנו באת?
ארז יכולה לטוס ללוס אנג'לס, לחתום באחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם, להופיע במדיסון סקוור גארדן ולבנות מוזיקה שמיועדת לקהל גלובלי. אבל ישראל כל הזמן ממשיכה להיכנס לפריים - דרך הטלוויזיה, דרך ההורים, דרך רוסו, דרך מפגינים מחוץ להופעה ודרך הודעה איומה בטלפון.
אולי זו גם הסיבה שהסרט עובד כל כך טוב, דווקא כשהוא לא מנסה להסביר את נגה ארז. הוא פשוט נשאר לידה מספיק זמן כדי לראות מה קורה כשהחלום שעליו עבדה שנים סוף-סוף מתחיל להתגשם - וברגע הכי פחות מתאים, העולם דורש ממנה להחליט מי היא בתוכו.