"חילוניות" של כאן 11 משכנעת את המשוכנעים - וחבל, כי יש לה הרבה מה להגיד

מאז הקמתו מחדש של תאגיד השידור הציבורי, אנחנו נמצאים בשיטפון של תוכניות תעודה שרובן חוקרות את התרבות הישראלית. לאורך השנים היו שם "מעברות", "הראשונים", "מדורת השבטים", "הבלתי חשובים" ואתמול (שבת) הצטרפה לארכיון הדוקו המפואר גם "חילוניות", סדרה תיעודית של סיני אבט, איילת עופרים וענת זלצר שעבדו יחד עם מודי בר-און ז"ל, במה שהפך לאחד מהפרויקטים האחרונים שעליהם עבד לפני מותו.

"חילוניות" מציגה מסע היסטורי ואקטואלי אל שורשי החילוניות בעזרת קטעי ארכיון נדירים. התזמון של צאתה לא מקרי: אנחנו נמצאים בימי השיא של היריבות החילונית-דתית בישראל, ובזמן שהחרדים יושבים בממשלה - החילונים מבעירים את הרחובות. בדוקו החדש, היוצרים מנסים לקחת את החילוניות לא רק כקונפליקט אלא כהשקפת עולם שעיצבה את המציאות שבה אנו חיים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• • "שמים אדומים" זכתה בפרס סדרת הדרמה הטובה ביותר בפסטיבל ברלין
  • שנון, מצחיק - ואין בו רגע משעמם: "העיר הזאת" הוא סרט חובה לחובבי היפ-הופ
  • שקר ה"סולד-אאוט": האובססיה של האמנים היא בדיחה על חשבוננו

עוד הרבה לפני הסרטים הדוקומנטרים של כאן 11, היה זה בר-און ז"ל, מראשוני הדוקומנטריסטים בארץ, שעסק בסרטיו בסוגיות מדממות בחברה הישראלית: "כביש 90"; "תל אביב-יפו"; "במדינת היהודים"; "הכול אנשים" אלו רק חלק מתוכניות התעודה שיצר. "חילוניות" היא היצירה האחרונה שלו והוא מורגש בכל פריים שלה. בתוכניות של בר-און אין מניפולציות, לא על הצופה ולא על המרואיין. זו תמיד יצירה דוקומנטרית נקייה.

אבל אני מודה שבעידן רווי תוכן כמו שלנו, קשה יותר מבעבר להתמסר לתוכנית שלא מגיעה למסר או לפחות לאיזו הבנה בסיסית כבר בפרקיה הראשונים (שלא לומר בראשון). "חילוניות" היא יצירה מדוקדקת ואינטליגנטית, אבל לרגעים גם מעט משעממת - ולא באשמתה. אלה אנחנו שלא יכולים יותר להתרכז במסמך ביוגרפי שלא תוקף אותנו עם מסקנות, פאתוס ואפקטים. יהודית רביץ שמקריינת את הפרקים היא כמעט משל לכל מה שכתבתי כאן קודם.

"חילוניות" בוחרת להתמקד במה שכנראה מדאיג במיוחד את יוצריה: דחיקת החילוניות לשוליים. שבירת הסטטוס קוו שנקבע עם הקמתה של המדינה. היא מנסה להבין מדוע מדינת ישראל לא הצליחה (ואולי מעולם לא באמת ניסתה) להכריע בשאלות של היחס בין הלאום לבין הדת.

בשלושת פרקיה הראשונים מנסה "חילוניות" בעזרת אנשי אקדמיה לחזור לשורשי החילוניות בישראל ובעולם. יוצרי התוכנית מבהירים שבלעדי החילוניות הישראלית- קרי: הציונות - לא הייתה קמה המדינה. אני תוהה: אז הציונות איננה קללה? מדהים איך כל המוסכמות והמאפיינים של המדינה התערבבו בעקבות הפוליטיקה החדשה.

בתקופה מדממת כמו זו, תוכניות דוקומנטריות הן כמו מכה בבטן הרכה. הן משקפות את המציאות שראוי להתבונן בה בעיניים ביקורתיות מהצד. "חילוניות" משכנעת את המשוכנעים.
המסר שלה ברור: החילוניות היא חשובה. וזה נכון. אבל במבחן הצופה הסביר, זה שאמור לקבל חומר למחשבה שאולי יצליח לערער מעט את תפיסת עולמו, "חילוניות" לא נותנת את המענה.

"חילוניות", שבת בכאן 11