הבמאית שתיעדה את משפחת ירושלמי: "כשהגיעו השמועות על עדן, לא ידעתי מה לעשות"

את כל אלו תופסת בעדינות ובקשב מצלמתה של הבמאית יולה גדרון בסרט התיעודי החדש "תמצאו אותי, טוב?", שזכה לפני מספר חודשים בפרס סרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים. למשך יותר משעה, מרגיש הצופה כאילו הוא נמצא בחדרי חדרים עם משפחתה והמעגל הקרוב של ירושלמי, צועד בנעליהן של שני ומאי - בעודן נמצאות באפלה מוחלטת.

רגע לפני שהסרט ישודר ברשת 13 הערב (שני) - יום הזיכרון הלאומי לטבח 7 באוקטובר - שוחחנו עם הבמאית על מערכת היחסים שנרקמה בינה ובין משפחת ירושלמי, זיהוי הסיפור האנושי בלב הטרגדיה הלאומית, וכיצד יוצרים סרט ביכורים שמטען כה כבד מונח על כתפייך.

הסרט לא מתעלם מהרגשות הסבוכים שליוו את משפחות החטופים. היה לך חשש להכניס לסרט חלקים מסוימים, שאולי נדמו אינטימיים מדי?
"בלי קשר לבנות, אני ביישנית. היה לי מאוד קשה לבוא ולצלם בכל יום, בעצם עד הרצח של עדן. יש איזו מועקה נורא גדולה בבית. כל הזמן הרגשתי כאילו שאני צריכה ללכת לשבעה מדי יום, כי זו מין תחושה נורא כבדה של חוסר ודאות. המשפחה לא יודעת מה קורה, הם אפילו לא קיבלו תמונה, הם לא ידעו במשך חצי שנה אם היא חיה. חטופים חזרו ולא ראו אותה - פשוט כלום, וזה מטריף. והנה אני, שצריכה לבוא ולצלם - איך אני אמורה להתנהג? מה להגיד להם, 'יהיה בסדר?'. אז לי היה קשה עם האינטימיות".

גדרון נוגעת בנקודה מהותית: סוגיית החטופים, יותר מדברים רבים במהלך שלוש השנים האחרונות, הפכה לעניין ציבורי במהותו, יותר מסיפורם האינדיבידואלי של משפחות המתמודדות עם הנורא מכול. בין אם בתמיכה במאבקן של בני המשפחות לקידום עסקה לשחרורם או בין אם בביקורת הקשה שאלו חטפו לא פעם (עד היום, למעשה), הפכה המילה "חטופים" למילה נפיצה. כיצד מבדלים את סיפורה הטראגי של משפחה אחת שמנסה להבין מה עלה בגורל היקר להם מכול, וכיצד סרט שכזה יכול להאניש סיפור עבור אלו שבוחרים לצבוע אותו כל פעם מחדש בצבעים פוליטיים?

"במילים אחרות, הסרט הזה כן מספר סיפור של החברה שלנו באותו זמן", היא מוסיפה, "כי משפחת ירושלמי אינה משפחה 'לוחמת' טיפוסית - היא נחבאת אל הכלים, היא אינה אקטיביסטית. כל זה קורה מעל הראש שלהם, כמו שזה קרה גם לנו. כך, מי שצופה בזה כעת - אחרי שסאגת החטופים נגמרה - רואה בעצם נרטיב שתוחם שנתיים. רציתי בעצם להשאיר את התחושה האינטימית של הסיפור של משפחת ירושלמי, ולצד זה להתבונן מרחוק על כל הסיפור של המלחמה. לגבי האנשים שבאים ומבקרים את משפחות החטופים - אני לא באמת מאמינה איך זה קורה. במובן הזה, כאן הם יכולים באמת לראות איך זה מרגיש להיות בתוך הבית של משפחה שמתמודדת עם קרוב חטוף. איך זה מרגיש כשחטופים אחרים חוזרים - והיא לא; מה הם עברו ומה הם עדיין עוברים, ואיך הם בכלל הם המשיכו בחייהם. בזמן שאנחנו רק דיברנו על הנושא, הם חיו את זה".

בין כל הלבטים בייצוג סיפורה המורכב של משפחת ירושלמי והקשרים הייחודים שרקמה איתם, גדרון נאלצה גם להתמודד לראשונה עם עשיית סרט באורך מלא. אחרי הכול, "תמצאו אותי, טוב?" הוא סרט הביכורים שלה. "באופן מוזר, למרות שאין לי ניסיון בדוקומנטרי ולא עשיתי פיצ'ר, הרגשתי איזשהו ביטחון", היא אומרת. את הביטחון בעבודתה היא זוקפת לטובת צמד המפיקים שבחרו בה לתפקיד - הילה מדליה (שמוקדם יותר השנה הייתה מועמדת לאוסקר על סרטה התיעודי הקצר "היו ואינם") וג'ף הופמן ("לנסקי").

"הם היו בארצות הברית ב-7 באוקטובר - הם מכירים ועובדים שנים יחדיו - ומיהרו לחזור ארצה", מספרת גדרון, "הם אמרו: 'אנחנו חייבים לצלם משהו', כי כל אחד רצה לתרום באופן מסוים אחרי הטרגדיה. הם יודעים לעשות סרטים, וזה מה שהם חשבו לעשות גם פה, למרות שהם בכלל לא ידעו בהתחלה על מה. ג'ף רצה לעשות משהו על ה'נובה', כי זה מאוד נגע לו ללב, וכאן בעיניו יכלנו להגיע לעולם - כי אלו צעירים שרק רצו לבוא ולרקוד. מכאן אני נכנסתי לתמונה".

"הרגשתי כל הזמן שאני לא יוצרת יחידה, אלא יוצרת שותפה - נשענתי עליהם המון והכול היה בהתייעצויות. בסופו של דבר, כשאני רואה את הסרט שערכתי, אני רואה שם את הקו והסגנון שלי, אבל זו באמת הייתה יצירה מאוד משותפת", הוסיפה. "אני כן חושבת שהיה חשש מבחינת העובדה שמדובר בדוקומנטרי - שוב, אני באמת ביישנית, ולצלם סרט תיעודי זה לאנשים עם אומץ, שדורשים דברים. אבל ג'ף והילה באמת היו איתי, ועודדו אותי להפסיק לפחד. הבנתי שבגלל שגם אני עורכת במקצועי שנים רבות, העיקרון של 'הכול פתיר בעריכה' נכון גם כאן. כל זה נתן לי המון ביטחון לצאת ולביים".