העונה השנייה של "בית הדרקון" מזכירה שהיא רק פריקוול של "משחקי הכס"
אנחנו כבר לא מי שהיינו לפני שנתיים כש"בית הדרקון" רק עלתה, כישראלים גרסת 2024 - קשה לצפות בקרבות נסיכים שמסתכמים בעריפת ראשי פעוטות • אם בכל זאת אתם מחובבי הז'אנר, מומלץ שתשנו את הגדרות הבהירות במסך שלכם | ביקורת טלוויזיה
חמש שנים עברו מאז ירדה "משחקי הכס" מהאוויר והותירה אחריה אלפי מעריצים מאוכזבים, בלשון המעטה, שהרגישו שהסדרה הכי נצפית בטלוויזיה, הפכה צפויה ומאכזבת.
לפני כשנתיים הגיעה למסכים סדרת הפריקוול, "בית הדרקון", שגם היא מבוססת על ספריו של ג'ורג' ר.ר מרטין. כזכור, סדרת האם התבססה על כתביו של מרטין עד לעונה הרביעית - משם היוצרים המשיכו לבדם. התוצאות ידועות. החל מהעונה הזו ההתדרדרות בעלילה הייתה מורגשת.
ההבטחה של "בית הדרקון" התבררה ל-HBO כבר בשבוע הראשון שעלתה לאוויר, כאשר הגיעה לנתוני צפייה שוברי שיאים והביאה את יוצרי הסדרה להכריז על חידושה לעונה השנייה. ועדיין, למרות ש"בית הדרקון" מתרחשת היסטורית 200 שנים לפני, התחושה היא שמדובר בעונה נוספת של "משחקי הכס".
לכתבות נוספות בתרבות ובידור:
- "אירוע מזעזע": השחקן נפל במהלך הצגה בלונדון ופונה לביה"ח
- אחרי 23 שנים: סקוטר בראון הודיע על פרישה מניהול אמנים
- אחרי שהואשם בקניבליזם והתעללות - השחקן מדבר: "אני אסיר תודה"
הפרק הראשון בעונה החדשה נקרא "בן תחת בן", וכצפוי מתייחס לסוף העונה הראשונה, שבה נרצח בנה של הנסיכה רהאינירה (אמה ד'ארסי), לוקריס, על ידי בנה של אליסנט - האויבת המושבעת שלה והטוענת לכתר. למרות שאליסנט (אוליביה קוק) שולחת מכתבים לרהאינירה במטרה לסיים את הסכסוך בין השתיים שגורר את הממלכות למלחמות נקמה אינסופיות, היא לא מקבלת מענה ומקורביה רואים בכך הכרזה על מלחמה בלתי נמנעת.
מלחמת הירושה על כס הברזל, המכונה "מחול הדרקונים", ממשיכה. בצד אחד עומדים "השחורים" שתומכים בנסיכה רהאינירה, כשמולה עומדים "הירוקים" הנאמנים לאליסנט. למרות שלכאורה את המלחמה מובילות נשים, מי שנותן את הטון הם עדיין הגברים. דיימון מבקש נקמה ואי-אפשר לעצור אותו. המלך הצעיר אאיגון בטוח שמלחמה זה איזה קרב כריות שהוא בטוח ינצח בו כי "יש לו יותר דרקונים" - אז למה לא לעשות את זה? כל ניסיון של אליסנט לפעול בצורה מחושבת יותר מתקבלת בזלזול.
מצפייה בארבעת הפרקים שנשלחו לביקורת התחזקה אצלי ההבנה שההבדל המהותי בין "בית הדרקון" לסדרת האם הוא היעדר ההומור. בעוד שב"משחקי", לצד קרבות עקובים מדם וסצנות סקס ברוטליות, היה גם לא מעט הומור - "בית הדרקון" לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות ולרגעים נראה כמו טלנובלה טורקית. ללא הומור בסיסי, קשה להתחבר לדמויות ולעלילה - גם אם היא מבוססת על פנטזיה.
מיגל ספוצ'ניק זכה בתואר "ממזר קולנוע של כבוד", כשביים את קרב הממזרים בעונה השישית של "משחקי". מאז הוא כבר הפך לאחד המפיקים של "בית הדרקון", וניכר שלקח את קישוריו בבימוי סצנות קרב מרהיבות - לבסיס סדרת הריקאפ. התוצאה היא שיש באמת המון סצנות ששווה לשנות עבורן הגדרות במסך הטלוויזיה כדי לראות אותן באיכות כמה שיותר טובה, אבל הן לא נוגעות בשום רגש שאפשר להזדהות איתו.
עם יד על הלב, קשה כצופה ישראלי גרסת 2024 לצפות בקרבות נסיכים ונסיכות באמצעות דרקונים. את העלילה של "בית הדרקון" כתב ג'.ר.ר מרטין בהשראת תקופת מלחמת האזרחים באנגליה של המאה ה-12. ולמרות שהסדרה עוסקת בנושאים פוליטיים שקל לנו להזדהות עמם כחברה שמוצאת עצמה בת ערובה בסכסוך שלעולם לא יסתיים, קשה להתנתק מהתחושה שהמלחמה שלנו והמציאות הסוריאליסטית שאנחנו חיים בה, הוציאה כל יכולת להישאב לעלילות פנטזיה, בייחוד כאלה שעוסקות ברציחות אין סוף ואף טיפת הומור עצמי או משהו לקוות אליו.
אנחנו לא מי שהיינו לפני שנתיים כש"בית הדרקון" רק עלתה, ובטח לא כש"משחקי הכס" ריתקה אותנו למסך. זה כמובן לא עסק של יוצרי הסדרה, אלא שלנו בלבד, אבל יש משהו בהיסחפות לתוך דרמת פנטזיה אמריקאית, שמרגיש רחוק מאיתנו אלף שנות אור.
"בית הדרקון" משודרת בצמוד לשידור בארצות הברית, ימי שני ב-yes, HOT וסלקום טי-וי.