20 שנה לעלייתה לאוויר, ואין ספק שהקומדיה המושלמת הזו חזתה את כל הכאוס של ימינו
בדיחות על ממשל בוש, קרמיט נואם בלוויה ואלק בולדווין אחד - במשך 7 שנים, "רוק 30" הייתה פרועה, שלוחת רסן וחסרת מעצורים, אך עדיין חיננית וכובשת. שני עשורים בדיוק אחרי שהקומדיה הזו עלתה למסכי הטלוויזיה שלנו, נדמה ששמור לה מעמד מיוחד בתולדות התרבות הפופולרית - מדוע, מה סוד הקסם שלה ומה עובד בה היום שהקהל של אותם ימים פשוט לא הבין?
"זה אומר רפובליקני, אנחנו סופרים את זה" - הגיבה הרשת בשבוע האחרון עם הגיף הבא מהסיטקום "רוק 30", דיאלוג בין ג'ק דונגי (אלק בולדווין) וקנת' (ג'ק מקברייר) להכרזתו של השחקן ההוליוודי גלן פאוול ("רק לא אתה", "טוויסטרס") ש"איננו רוצה לדבר על פוליטיקה".
אבל העניין פה הוא לא פאוול או החלטותיו היח"צניות. העובדה היא ש"רוק 30" עדיין משמשת רבים ככלי לביקורת ותגובה על המציאות העכשווית - גם 20 שנים בדיוק אחרי שעלתה לאוויר, ויותר מ-13 שנה מאז שירדה ממסכי הטלוויזיה. זהו לא סיפור על איך דברים ברשתות מאבדים את הקונטקסט הראשוני שלהם, אלא יותר עדות לכוחה של הקומדיה הסאטירית הזו במקור.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
מדוע? עשרות סדרות "מצלמה יחידה" (טכניקת צילום המשתמשת במצלמה אחת בלבד לצילום סצנה) נעשו לפניה ואחריה - מ"ברוקלין תשע-תשע" דרך "משפחה בהפרעה", מ"המשרד" ועד "מחלקת גנים ונוף". כולן זכו למורשת ענפה עד ימינו אנו ולאהבת קאלט, אך משהו במורשת של "רוק 30" מתחבר יותר לאקלים הפוליטי והתרבותי שאנו חווים מול עינינו, יותר מעוד "גאג" מצחיק או דמות שמביטה למצלמה בציניות.
ראוי לחזור קודם לנושא הסדרה עצמה, או יותר נכון - לסיפור מאחוריה. כשהיא מתבססת על ימיה ככותבת וקומיקאית באחת מהתוכניות המבוקשות ביותר ליוצרים בתחומה - "סאטרדיי נייט לייב" ("רוק 30" הוא למעשה כינוי לגורד השחקים רוקפלר 30, שניצב במרכז ניו יורק ובו מצולמת תוכנית המערכונים המיתולוגית) - טינה פיי ("ילדות רעות", "ארבע העונות"), שבעצמה הייתה אחת מכוכבות התוכנית במשך שש עונות וגם הכותבת הראשית של התוכנית, רקמה את סיפורה של ליז למון, הכותבת הראשית (מצלצל לכם?) בתוכנית המערכונים של הקומיקאי הבלתי צפוי טרייסי ג'ורדן (טרייסי מורגן, גם הוא יוצא "סאטרדיי נייט לייב" ואדם בלתי צפוי גם בחיים עצמם). מלבד הכאוס עימו היא מתמודדת בהפקת התוכנית, הדרמה האמיתית מגיעה ממפגשיה עם חברתה האקצנטרית ג'נה (ג'יין קרקובסקי), נציג הרשת הממולח דונגי ועוזרו קנת' השמרן אך הנאיבי. כל זה קורה על רקע רכישת הערוץ על ידי תאגיד ענק ובצע כסף. נשמע מוכר?
גם אם אינכם בקיאים בהיסטוריית ערוץ "NBC" האמריקאי ורכישתו על ידי תאגיד "Comcast", התרחישים שמוצגים ב"רוק 30" שבים ורודפים אותנו שוב ושוב (רכישת אולפני "האחים וורנר", מישהו?), ומזמנים עשרות ניתוחים ופרספקטיבות להתבוננות בה. מכוחה של "סאטרדיי נייט לייב" כחממה לכישרון קומי (אינספור קומיקאים ושחקנים יצאו ממנה ביותר מ-50 שנות שידורה, בהם אדם סנדלר, אדי מרפי, קריסטן וויג, ביל מורי, איימי פוהלר, והרשימה יכולה להתארך כמעט לנצח), אך ירידתה במעמדה עם השנים והסיפורים על סביבת העבודה הכאוטית איתה התמודדו רבים וטובים, לביקורת "מטא" על דימויו של אלק בולדווין כ"גבר אלפא" המאוהב בעצמו (דימוי שרק ימשיך וידבוק בו עם השנים); מהתפניות המופרכות שנוהגות להופיע שוב ושובה בטלוויזיה האמריקאית (על גבול המלודרמטיות) ועד שרשרת האורחים שמופיעים בה - מקרמיט הצפרדע ועד פול מקרטני - כעדות לאהבת הסינרגיה התאגידית בהוליווד.
אך אולי סוד כוחה האמיתי של הסדרה היא ההבנה של הסביבה בה היא מתנהלת, הדברים שגורמים לתעשיית הבידור והכלכלה האמריקאית לפעול - שנכונים מאז ימיה הראשונים של המעצמה ועד ימינו. בעודה טמועה בתפר בין הפטריוטיות המצועצעת של עידן הנשיא דאז ג'ורג' וו. בוש ועד התקווה החולמנית על עידן ברק אובמה, בעודה מטפטפת מעל דימויי נשים קרייריסטיות א-לה הגל הפמיניסטי השני, כתיבתה של פיי קלעה בדיוק להבנה כי הציבוריות האמריקאית מורכבת ממילות "באזז" שנשמעות גדולות אך חלולות ופופוליסטיות מטבען.
למון/פיי, כדמות ה"נורמלית" היחידה שמולנו, מתמודדת עם האהדה הלא ברורה לתוכניות ריאליטי ("אי המילפיות" הייתה אחת ה"תוכניות" איתן התעמתה) ובהמוניהן על חשבון סדרות מקור. היום, בוודאי הייתה מתמודדת עם מרוץ הסטרימינג והאובססיה ל-AI. במובנים רבים, "רוק 30" עובדת בשלבים שונים: כקומדיה קלאסית במשרד; כסיטקום פרוע וחובב נונסנס, עם וואן-ליינרים חוצי להבות; וכסאטירה חסרת עכבות כלפי התעשייה שהניבה אותה ושנתנה לה בית שנה אחר שנה, למרות רייטינג מדשדש (על שבע עונותיה, התוכנית, ייאמר לזכותה, זכתה כמעט בכל שנה בשלל פרסי אמי, כולל למשחק של פיי ובולדווין).
חשבו עד כמה לא שגרתי כל זה נראה היום: מדוע שתאגיד שמעוניין לפנות לקהל רחב ככל האפשר ולא להעליב אף אחד, ייקח סיכון על תוכנית שלועגת ימים כלילות להחלטותיו העסקיות ולדעותיהם הפוליטיות של צופיו? מדוע שהצופה הממוצע יתעניין או יצחק מהפוליטיקה הפנימית של חברה ענקית שמרוחקת ממנו שנות אור, ומדמה אורח חיים שכלל לא מדבר עליו?
בעידן של פשטנות, "רוק 30" משמשת כתזכורת לעידן בו התרבות הפופולרית ביקשה גם לאתגר אותנו כשבאנו להתבדר, להציג לנו מעין "הבית הלבן" במסווה של סיטקום. כל עוד ימשיך העולם להתנהל כהרגלו, תמשיך ליז למון לשקף לנו את המציאות שמולנו.
