גם 50 שנים אחרי פריצתן הגדולה, החבובות עדיין מגלמות את כל שאיפותינו
מחוזרים על ידי סלבריטאים בעולם, מופיעים באירועי ענק וזוכים לאהדה על פני דורות - לא מדובר בזמרי הפופ או כוכבי הקולנוע הגדולים של הרגע, אלא בחבובות. 50 שנים בדיוק אחרי שפרצו לתודעה ב-"The Muppet Show", קרמיט, מיס פיגי, פוזי ושות' שורדים את תמורות הזמן ועידן ה-AI. אבל למה, ומה יש בבובות הפרוותיות הללו שכובש את ליבנו מעבר לנוסטלגיה? מחווה לגיבורי תרבות מסוג אחר
הנה חידון קצר לקוראים: מי הם הכוכבים שלהם ותק של 51 שנים בתעשיית הבידור; שספיישל טלוויזיוני חדש שלהם גרף אחריו 7.58 מיליון צופים בשמונת הימים הראשונים שלו בשירות הסטרימינג דיסני+, 6 מועמדויות לפרס האמי הקרב וגל של תלונות ברשת על התמהמהות חברת האם דיסני להזמין מהם עונה שלמה; שעבורם עומלות בימים אלו זוכות האוסקר אמה סטון וג'ניפר לורנס על הפקת סרט חדש (שייכתב על ידי זוכה הטוני קול אסקולה); שכיכבו בהופעת המחצית בגמר המונדיאל לפני כחודש ושנאלצו להיפרד השבוע משני חברים קרובים עימם עבדו ממושכות - המוזיקאית דולי פרטון והשחקן טים קארי?
אם ניחשתם שמדובר באגדת עבר הוליוודית, משירלי מקליין ועד מל ברוקס, טעיתם - לפחות חלקית. אלו אכן אגדות הוליוודיות שראו כוכבים עולים ונופלים, פגשו נשיאים ומלכים ומלכות, ושעליהם דורות רבים גדלו - רק טיפה יותר פרוותיות מהכוכב הממוצע. אלו כמובן החבובות, שהופיעו לראשונה ב-1955 בתוכנית הילדים הקטנה "סאם וחברים" בערוץ מקומי בוושינגטון - בה השתקע יוצר המותג המיתולוגי, ג'ים הנסון - אך קיבלו את פריצתן הגדולה רק 21 שנה מאוחר יותר, בסדרת הטלוויזיה "The Muppet Show" (בעברית, התוכנית נקראה בפשטות "החבובות"), שעלתה לאוויר ב-5 בספטמבר 1976.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
50 שנים בדיוק אחרי המאורע החגיגי, ולא משנה כמה מנסים "לקבור" מותג מיושן של בובות יד בעידן של AI, טיקטוק ו"קוקומלון" - קרמיט הצפרדע, מיס פיגי הדיווה, פוזי בר הקומיקאי, גונזו הפעלולן, רולף הכלב, השף השוודי ושות' מסרבים למות. יותר נכון, אנחנו מסרבים לתת להם למות, ובצדק. מדוע? מה הן מסמלות עבורנו מלבד נוסטלגיה צמרירית?
אולי כדאי להפריך קודם מיתוס - החבובות, ביסודן, אינן מותג אקסלוסיבי לילדים. רבים מאיתנו גדלו עליהן בשנות ילדותינו, אך היכן שיצירתו המפורסמת האחרת של הנסון, "רחוב סומסום", כוונה בראש ובראשונה לגיל הרך (ועימו עשתה מהפכה בעולם הילדים הטלוויזיוני), "The Muppet Show" כוונה מראש לבידור ציני ובוגר יותר; לא בוטה בהכרח או וולגרי (החבובות אינן "איש משפחה" או "טד". אל דאגה, לא תשמעו אותן מדברות על יחסי מין מזדמנים), אלא אינטיליגנטי וכובש. אין זו הפתעה שאחד מהפיילוטים הטלוויזיוניים שהציע הנסון לרשת ABC (ושנדחה על הסף) נקרא "The Muppet Show: Sex and Violence", כעקיצה לעבר הדימוי ה"לאבי-דאבי" שדבק בדמויותיו.
אחרי תקופה קצרה ומלאת חיכוכים בעונה הראשונה של תוכנית המערכונים "סאטרדיי נייט לייב" אי שם ב-1975 (כותבי התוכנית הצעירים שנאו את הבובות של הנסון, והביאו לעזיבתו), קיבל היוצר האמריקאי טלפון ממפיק בריטי מחוספס ושמו לו גרייד. זה בישר לו שהוא מוכן לקחת צ'אנס על תוכנית הבובות שלו, והשאר - היסטוריה. ואכן, כפי שגרייד היהודי החל את דרכו בעולם הבידור של ראשית המאה ה-20, גם "The Muppet Show" הייתה בעיקרה "Variety Show" - פורמט שהתפרסם על הבמות ובירידים עשרות שנים קודם לכן, ובו משולבים קטעי ריקוד, שירה, הומור ומה לא, לרווחת הקהל.
הפורמט, שחווה תחייה בשנות ה-70 (לכל המי ומי הייתה תוכנית שכזו - מסוני ושר ועד דין מרטין), קיבל טוויסט אצל החבובות: כאן אירחו הבובות החביבות מדי פרק אורח מיוחד, ועבורו ניסו להעלות מופע שלם ומבדר - בכל פעם ללא הצלחה. פעלולים מסוכנים של גונזו שמסתיימים בהרס, מתכונים של השף השוודי ששורפים את המטבח ומערכונים של פוזי שזוכים לקיתונות של בוז מהזקנים הנרנגנים במרפסת - סטטלר ו-וולדורף. אבל לקהל לא היה אכפת מהכישלונות של החבובות או מהפורמט הארכאי.
ההפך הוא הנכון - זה דווקא מה שקנה אותם. במהרה, היו לכוכבים הגדולים בעולם, שווים רק לג'ון טרבולטה או הבלש קולומבו, וכולם רצו להתארח אצלם: אלטון ג'ון, פול סיימון, ג'ולי אנדרוז, פיטר סלרס, ג'ון קליז, כוכבי "מלחמת הכוכבים", רוג'ר מור, כריסטופר ריב, סילבסטר סטאלון, לייזה מינלי, ברוק שילדס, דבי הארי ועוד. הרשימה רק התארכה והתארכה עד פרק הסיום כ-5 שנים מאוחר יותר, ב-1981. אחריה הגיעו עשרות סרטים, עוד ועוד סדרות ומרצ'נדייז, שהעשירו את דמיונם של רבים ברחבי העולם, גם שנים אחרי מותו של הנסון ב-1990, בגיל 53 בלבד.
אבל מה כל כך תפס את הקהל דאז, וגם היום? בבסיסו, מותג החבובות עובד כמראה למושג הסלבריטאות, ולהוליווד בפרט. מרבית הדמויות בו מבוססות על ארכיטיפים ישנים של תעשיית הסרטים המפורסמת (מיס פיגי היא מעין בטי דיוויס, ג'ואן קרופורד או שלל דיוות גדולות מהחיים; פוזי, מנגד, הוא מעין דני קיי - קומיקאי שלומיאל וכובש), אלו שקיימים עד ימינו וממלאים את מדורי הרכילות.
כמו שנתעניין בכל פרטי הפרטים בחתונתו של עומר אדם, כך גם נתייחס למערכת היחסים ה"און-אוף" של פיגי וקרמיט כאילו היו בשר ודם, ולא בובות עשויות לבד. הברקתו של הנסון היא ההבנה של שני דברים הסנטימנטליים לנו בעולם המודרני: החיים הנוצצים והכמיהה אליהם, ומנגד, הזדהות עם ה"אנדרדוג", החלש. החבובות הן שני הדברים הללו בעת ובעונה אחת - הן כמהות לחיי התעשייה הזוהרים, אך כושלות בכל צעד בדרכן לשם; הן חייבות להוכיח את עצמן כל פעם מחדש לתאגידים מנוכרים.
עם זאת, ההבדל העיקרי בין החבובות וסלבריטאים בשר ודם, היא הנצחיות שלהן. בעוד כוכב אהוב כזה או אחר נפטר לפתע ומשאיר את מעריציו שבורי לב, החבובות שורדות הרבה אחרי יוצריהן או שותפיהן ההוליוודיים; אם עברו הבעייתי של שחקן נחשף לפתע, ומכריח את אוהביו לשקול מחדש את יחסיהם אליו, בחבובות לא יכול לדבוק רבב - לא תלונה על הטרדה, לא התעללות על הסט. הן החלום הנוצץ בהתגלמותו.
ואולי יש כאן סיבה פשוטה בהרבה. במאמרו הנודע של המשורר הרומנטי היינריך פון קלייסט ("מיכאל קולהאס") משנת 1810, "על תיאטרון המריונטות", טוען הכותב כי מריונטות מגלמות יופי מושלם בתנועתן. מדוע? אלו אינן סובלות מממודעות עצמית מוגברת או מרגישות מבוכה, ולכן כל תנועה מצידן חיננית ומושלמת הרבה יותר מכל ניסיון של האדם. החבובות אמנם אינן מריונטות (למרות ש-"Muppets" הוא הלחם שיצר הנסון מהמילים "Puppets", כלומר "בובות" בתרגום מאנגלית לעברית, ו-"Marionettes", "מריונטות" בעברית), אך הקיום שלהן מעורר קנאה. לא היינו רוצים גם להיות חינניים וחמודים כמותן? חדורי מטרה, לא משנה הכישלונות שמכים בנו?
כל עוד ימשיכו החבובות לגלם לא רק את זיכרונות ילדותינו אלא גם את הקיום הפשוט שתמיד נרצה לעצמנו (ואולי לעולם לא נקבל), ימשיך העולם לאהוב אותן ולהריע להן בניסיונותיהן להרים מופע. גם אם מדובר בספיישל של 20 דקות פעם בכמה שנים (וזו לצערנו המציאות בקיומן הנוכחי), תמשיך האנושות להחזיק את מותג החבובות בחיים.
