הכל נואר

אחרי כמה שנים של אי-ודאות, שוב יש "סדרה הכי טובה בטלוויזיה". כמו "הסמויה", כמו "משפחה בהפרעה", כמו העונות הראשונות של "תרגיע". היא באה מהראש של אחד הכותבים הכי משונים בעיתונות האמריקנית, ג'ונתן איימס, וזהו גם השם של הגיבור שלה. שהוא סופר כושל שמנסה להיות בלש פרטי. "בורד טו דת'", קוראים לזה באנגלית. בישראל היא נאלצה להסתפק בכותרת הפושרת "משועמם" (לזכותם יאמר, השם באמת קשה עד כדי בלתי אפשרי לתרגום). אבל השם באנגלית חשוב, כי זהו בדיוק המצב של הגיבורים: הם משועממים עד מוות, מנסים להעסיק את עצמם במה שניתן - בעיקר נשים בעייתיות והרפתקאות משונות, בקיצור, לסבך את עצמם בכמה שיותר צרות בשביל להפיג את הקיום הברוקלינאי השקט מדי.

"בורד" לא נולדה בתור הסדרה הכי טובה בטלוויזיה. העונה הראשונה הייתה מעולה, וכן, אני גאה בעובדה שידעתי לעוף עליה כבר אחרי הפרק הראשון אבל בדיעבד לא ידעתי/הבנתי כלום אז. העונה השניה היא זו שהרימה את הסדרה לגובה שבו היא נמצאת עכשיו, אחרי עונה קצרה (שמונה פרקים בלבד) ומדויקת כמו מנת השף. קודם כל, כי עכשיו הסדרה כבר לא מונחת על כתפיו הרזות של שוורצמן; בעוד שבתחילת דרכה זאק גליפיניאקיס וטד דנסון הסתפקו בתפקידי משנה, הרי שבסוף העונה השניה אנחנו מקבלים אותם כבר כחבורה מגובשת, שהאינטרקציה ביניהם מושתתת גם על החוויות המשותפות וגם על בעיות דומות, והכשרון הקומי המדהים של דנסון (שהפך בעונה זו לגונב ההצגה האולטימטיבי) וגלפיניאקיס בהחלט מחלק את הנטל וגורם לפרקים לרוץ הרבה יותר חלק.

אבל לא רק. איימס עשה את ההחלטה התסריטאית האמיצה להתרחק מעט מהפורמט היותר קומי שאפיין את תחילת הסדרה. אמנם עדיין מדובר כאן בקומדיה, לפעמים אפילו סלאפסטיקית במפתיע, העונה השניה תפסה טוויסט יחסית אפל. איימס (הדמות) וחבריו הפעם מהמרים על סכומים גבוהים יותר, מסתבכים בפרשיות מורכבות יותר - לא רציחות, לא משהו קשה ובלתי ריאליסטי ביחס לרקע ממנו הם באו, אבל לעזאזל, בפרק סיום העונה ראינו לראשונה שפריץ דם מכובד.

השלישיה הכי טובה על המסך

נכון לעכשיו אין - ולא הייתה מעולם סדרה בטלוויזיה שמשלבת דרמה וקומדיה באופן שעושה זאת "בורד". הקומדיה לא אמורה להמתיק את הגלולה הדרמטית, אלא להיפך, הדרמה היא זו שמעניקה נופך נוסף, ערך, להומור. אחד מקווי העלילה המרכזיים, למשל, סרטן הערמונית של ג'ורג' (דנסון) היה יכול בקלות להפוך לשמאלץ מיותר אלמלא הוא היה משמש כעוד תזכורת לג'ונתן, שעדיין מסרב להתבגר (והוא למעשה הדמות הכי רכרוכית ששוורצמן גילם מאז שהיה מקס פישר ב"ראשמור" של ווס אנדרסון), על המוות - וגם על אימפוטנציה, הדבר הנורא יותר ממוות, לפחות בעולם של הסדרה (ואולי לא רק בה).

"בורד טו דת'" היא סדרה נפלאה. גם כי היא פיצחה וניכסה לעצמה נוסחה מאד וודי אלנית (מקור השפעה ברור, במיוחד "תעלומת רצח במנהטן") - הדמות הראשית היא זו שמכתיבה את הטון הנוירוטי, ולכן אם היא תתגבר על ה"הפרעה" הזו שלה, הסדרה תצטרך להתקפל. לכן ג'ונתן איימס הוא הדמות היחידה שנותרת בלי שינוי במהלך כל העונה, בעוד שג'ורג' וריי (גלפיניאיקיס) מתמודדים עם משברים מורכבים למדי. המהלך הגאוני הזה - להעביר את הדרמה לדמויות המשנה - היא שמבטיחה לסדרה אורך חיים משמעותי.

סיפור ההצלחה של "בורד" - והיא אולי לא פצצת רייטינג, אבל בהחלט זוכה לשבחי הביקורת ומחזיקה כת מעריצים רעבה - הוא בלתי סביר בדיוק כמו ההצלחה של איימס עצמו, כסופר שהופך לבלש. הסדרה בנויה לחלוטין מחומרים "אינטלקטואליסטיים" - אליטת הברנז'ה של ברוקלין כשדה התרחשות, רפרנסים בלתי פוסקים לניו יורקר - אבל היא בעצם סדרה בלשית. היא מצולמת בשפה של הקומדיות אנינות הטעם של וודי אלן, אבל התכנים שהיא מביאה אחרים לגמרי. הסיבה שהיא מצליחה לשלב את שני הדברים בכזה דיוק, היא זה שהבילוש הוא רק תפאורה אקראית להצגת הנוירוזות של ג'ונתן, ריי וג'ורג' - מאין "שלושה בסירה אחת", רק בשביל אנשים עם מקבוקים והגליון האחרון של הניו יורקר.