"וייניל": מי רוצה לחזור לשנות השבעים?

"היי ויצ'נסו, יש לך שעון?"

במהלך הצפייה בפרק הראשון של "וייניל" יש להניח שיהיו כמה אנשים שישאלו את השאלה הזו. ולא רק משום שאורכו של הפרק עומד על 113 דקות (מדובר רק בחגיגה של פרק ראשון. אורכם של הפרקים הבאים הינו פחות משעה). הפרודיה על סרטי המאפיה מהסרט "כבלים" כמעט נשמעת אמינה כשצופים בחלקים מהסדרה "וייניל", כאלה שמשלבים מבטא איטלקי, איומים, קללות, נערות שעשועים ומשפטי מחץ. ואם היה למישהו ספק קל שבקלים שמרטין סקורסזה עומד מאחורי הסדרה הזו, הוא כנראה לא מכיר את עבודותיו של הבמאי. "וייניל" זועקת מרטין סקורסזה, זועקת HBO ומוזיקה ורוקנרול.

אז על מה אנחנו מדברים בעצם? למי שטרם צפה, אמש עלתה ב-yes Oh - במקביל לשידור בארה"ב - הסדרה "וייניל" של מרטין סקורסזה, מיק ג'אגר וטרנס וינטר (תסריטאי "הזאב מוול סטריט" ו"אימפריית הפשע"). אל הסטייל המזוהה עם וינטר וסקורסזה, המשלב רכבת הרים פוטוגנית של מאניה ודפרסיה, הצטרף כאמור סולן "הרולינג סטונס", ששיתף פעולה עם סקורסזה גם בסרט הדוקומנטרי "Shine a Light", ובנו של ג'אגר אף הוא מככב בתפקיד מרכזי בתור סולן להקת שוליים שבאה משום מקום. אין ספק שהיוצרים רוקדים כמו ג'אגר, ומתאימים את הקצב לצלילי הבעבוע של הרוקנרול בניו-יורק של תחילת שנות השבעים, בשנים בהן פרץ הרוק אל הדיסקו והפופ, והמוזיקה השחורה (שמקבלת ביטוי בפלאשבקים משנים עברו) מפנה את מקומה לתחילתו של עידן ההיפ-הופ.

אכן, המוזיקה משחקת תפקיד מרכזי בסדרה הזו. אם תרצו, דמות בפני עצמה, ולא משנה מאיזה סגנון היא מגיעה ומי הם המוזיקאים שמנגנים אותה. כאשר המוזיקה מפציעה בסדרה - ולמרבה השמחה לא חוסכים כאן בדוגמאות - הכל עוצר, הווליום מתגבר, והיוצרים נותנים לה את הכבוד המגיע לה. ועדיין, מדובר בסדרה עלילתית, עם דמויות פיקטיביות ועלילה שמנסה לסחוב סדרה שלמה. לא תמיד זה עובד, הנופך הקולנועי שורה על הסדרה לא רק בהיבט הצורני שלה אלא גם באורך הנשימה העלילתי, לטוב ולרע. דרושה סבלנות על מנת להישען אחורה ולתת לסצנה להימרח כמו מנת קוק על אפה של דמות בסדרה. ואין להתפלא על כך: אמנם ההחלטה לפרוש את הסיפור על פני 10 פרקים נכונה, בשל המגוון הרחב של סיפורי הרוק, אולם סקורסזה ידוע בכך שהוא מחביא את המספריים מהעורכים שלו, פן יקצצו סצנות ארוכות מידי או כאלה שחוזרות על עצמן בווריאציות שונות.

ועל מה אנחנו מדברים? לא על גיבורי הרוקנרול, אם כי גם אלה צצים מידי פעם כחיקוי או כהשראה, כמו בסצנה בה רוברט פלאנט מ"לד זפלין" מתווכח מאחורי הקלעים של ההופעה במדיסון סקוור גארדן, בסצנה שחייבת להעלות חיוך דבילי של "היי, זה רוברט פלאנט בסבנטיז". לא, הגיבור המרכזי של "וייניל" הוא דווקא ריצ'י פינסטרה (בובי קאנוויל המצוין), הבעלים של הלייבל הכושל "אמריקן סנצ'רי" ומוזיקאי מתוסכל לעת מצוא, במסע הישרדות מקצועית ואישית בנתיב של הרס עצמי. מעבר לסיפורו של הרוקנרול, אפשר לראות בכך גרסה מאוחרת ומשוחררת יותר של אנשי החליפות המהוגנים ב"מד מן". קובעי ההחלטות מתפנים, כמו הנערים שבפאבים ובמועדונים הקטנים, לחוויות שמזמנים הרוק, הקוק והירוק. כי כאן הכסף מדבר, או כמו שאומרת אחת הדמויות בסדרה: "תמיד יש מישהו גדול ממך, וזה האיש עם הכסף."

אז נכון, לעתים סקורסזה נראה בסדרה הזו כמו הפרודיה של עצמו, והפאתוס של HBO צועק "אני סדרה קולנועית חשובה". אבל זהו רק מסע ביניים שלוקח אותנו לאורך התחנות המרגשות במוזיקה הפופולרית המערבית, מליטל ריצ'רד דרך לד זפלין ועד להקת "אבבא", בעולם בו קובעי טעם הקהל הם אנשי הרדיו (מירי רגב, לתשומת ליבך), מגלי הכשרונות ומנהלי חברות התקליטים הכוחניים ותאבי הלהיטים. עולם שבו שוביניזם, גזענות, מעמדות וסקסיזם הם דבר שבשגרה, וסקס-סמים-ורוקנרול זה לא רק ביטוי שמתאר את וודסטוק. כן, הסדרה הזו (בכל זאת, סקורסזה) מלאה בסקס, סמים ורוקנרול. היא לא עושה חשק לחזור לשנות השבעים, אבל בסוף, כשעולים הקרדיטים, תקליטים מאובקים מוייניל יקרצו לכם מהארון כדי לצאת ביחד איתם למסע הבא, אל הפרק הבא. ואולי, במקום כותרות מפוצצות על אירוע טלוויזיוני, זה ההישג הכי גדול של הסדרה הזו.