"אנחנו במפה" בועטת בין החיבורים

"ההורים פשוט הופכים להיות מטורפים. יש להם איזשהו רצון, איזו שאיפה או אשליה שהילד שלהם הולך להיות מסי החדש."

את הדברים האלה אמר אלי אוחנה, כאן ב"nana10", ותיאר למעשה את המעורב הירושלמי הכלל-ישראלי, המערב טירוף כדורגל עם אמוציות, חוצפה, מרפקים ואמונה. אמונה שכל אחד יכול לעשות את זה בגדול. ומי שמאמין לא מפחד, כך שהכלל הזה תקף לכל הספורט הישראלי, ובשיטות שאופייניות לפוליטיקה ולרחוב בישראל, בשיטת מצליח, סמוך על סמוך ואל תהיה פראייר, הוביל למה שמכונה לפרקים, הספורט הישראלי. כן, יש דבר כזה.

יש לסייג ולומר: לאחר צפייה בפרק הראשון, אין למהר ולקפוץ למסקנות לכאן או לכאן. גם הפרק הראשון (ששודר אתמול ב-HOT3 וב-HOT VOD) לא הצטיין באחידות. לצד סאטירות נוקבות על עיתונות הספורט, בית המשפט, העידוד לרזון אנורקטי בענף ההתעמלות האמנותית והפוליטיקה הנכלולית של יו"ר איגוד הספורט, נרשמו גם החמצות במערכונים על הומוסקסואליות בכדורגל והגזענות במגרשים (על אף הופעת אורח מבורכת של סלים טועמה), ו"אנחנו במפה" העדיפה ללכת על הבטוח והמוכר ולפספס ביקורת אפקטיבית יותר על נושאים שכמעט לא מדברים עליהם. גם דמות הישראלי המכוער המופיעה בשני מערכונים (בית המשפט וההורים במגרש) סובלת משחיקה ומנציחה סטריאוטיפים. "אנחנו במפה" אמנם נמנעת משיוך עדתי, והציגה במערכון בית המשפט נאשם עם שם אשכנזי (ויצמן) ושם מזרחי לכאורה ("קבב", בדומה לנאשם "כסאח" המופיע במערכון בית המשפט של שלישיית "הגשש החיוור"), אך מנגד הכוונה לתקוף את בית המשפט דווקא ולא את הנאשמים, היא נכונה. למרות שההגזמה עובדת מבחינה קומית, כדאי ל"אנחנו במפה" לאתגר מידי פעם את עצמם ואת הצופים עם דמויות קצת פחות קריקטוריסטיות.

על אף החסרונות המעטים, "אנחנו במפה" היא שחקן חדש ומצטיין במגרש, עם סגל מקצועי שרק הולך ומשתפר ונבחרת מיומנת שיודעת את העבודה. הספורט הישראלי זקוק לניעור רציני, אבל ככל הנראה הוא לא יגיע ממשרד הספורט בזמן הקרוב. ולכן, טוב שיש לנו את "אנחנו במפה". לא רק בספורט - בהכל.