"נפילת בית אשר" היא לא האסקפיזם שאנחנו צריכים, אבל היא זה שאנחנו רוצים

מתברר שיש סדרות אימה ראויות בנטפליקס. כן, לא פחות ולא יותר, "נפילת בית אשר" היא אולי לא האסקפיזם שאתם צריכים בימים אלה, אבל בהחלט האסקפיזם שאתם רוצים (או הפוך. לא החלטתי). המיני סדרה שעלתה בחודש אוקטובר לנטפליקס מבוססת על כתביו ושיריו של סופר ומשורר האימה אדגר אלן פו.

מייק פלנגן, יוצר אימה בעל ניסיון לא מבוטל ("דוקטור סליפ", "מי מתגורר בבית היל") הופקד על הפרויקט, שבליבו עומד הסיפור הקצר "מפלתו של בית אשר" מאת אלן פו, והוא שואב השראה מכתבים נוספים שלו ושוזר אותם בתוך הסדרה. צוות השחקנים הגדול כולל לא מעט שמות מוכרים, בראשם מארק האמיל (בתפקיד קריפי ומושלם) והנרי תומאס, המוכר בעיקר בתפקידו כאליוט בסרט "אי טי: חבר מכוכב אחר". זוהי לא הגרסה הראשונה לסיפור המפורסם של אדגר אלן פו, שכן ב-1960 הופק הסרט "מפלתו של בית אשר" בכיכובו של מאסטר האימה וינסנט פרייס.

לכתבות נוספות:

• 20 מיליון דולר בשנה: מי יירש את התמלוגים של מת'יו פרי לאחר מותו?
• אחינועם ניני נגד הזמרת שתקפה את ישראל: "אני מציעה לך ללמוד היסטוריה"
• אחרי שנפצע - השחקן התראיין ל-CNN: "דמיינתי שאראה את מה שראיתי"

לאחר שששת ילדיו נהרגו באופן מסתורי, רודריק אשר (ברוס גרינווד, "אני, רובוט", "העיתון"), טייקון ובעלי חברת התרופות "פורצ'נטו", המשווקת משככי כאבים ממכרים, מזמין את החוקר אוגוסט דופאן (קארל למבלי, "דר' סליפ", "גברים עם כבוד") לכוסית אחרונה בבית ילדותו המתפורר, שם הוא מתכוון להתוודות על כל חטאיו ועל הגופות שדרך עליהן בדרך לפסגה. דופאן, שמאז ומעולם ניסה ללכוד ולהפיל את בני משפחת אשר אך ללא הצלחה, נענה לבקשה. הסדרה נפרשת על פני שמונה פרקים, שבהם מספר אשר לדופאן את קורות חייו ומגלה לו מה הוביל לאסון שפקד אותו.

אולי אי-אפשר להכתיר את "נפילת בית אשר" כיצירת מופת, אבל ברמת הסטיילינג, התפאורה ומוטיבי האימה שבה, היא קרובה לתואר הנחשק. פלנגן השכיל לסגנן, קודם כל ברמת ההפקה, סדרה מעולה המתכתבת באופן מושלם עם כתביו של פו. האווירה הגותית שפוקדת את הפרקים בולטת, מלחיצה ומקריפה. לתוך כל אלו תוסיפו אלמנטים מתוחכמים וכאלו שפחות, החל מכריתות איברים, עור שנמס תחת חומצה וסתם חתול שחור שקופץ ושורט. הבלילה המדממת הזו עובדת מצוין, ומסמנת את פלנגן כמאסטר אימה אמיתי.

מעבר להגעלות והבהלות מזדמנות, פלנגן מנסה להעביר מסרים חדים. הוא מתייחס באופן מובהק למגפת המכורים למשככי כאבים שפוקדת את ארה"ב והעולם. יש כאן אצבע מאשימה כלפי התאגידים שמלעיטים אותנו בסמים החוקיים האלה. אומנם המסר חד (או מנסה להיות), אך האם הוא ברור? לא בטוח.

גם בסוף הסדרה אחת הדמויות נושאת נאום מצטדק של דקה על המצב הסוציו-אקונומי עולמי שכביכול מנקה אותה מכל חטאיה. זה מרגיש מיותר, כאילו הוכנס במיוחד לשם מילוי השורות החסרות בתסריט. בשורה התחתונה, דווקא המסרים שפלנגן מנסה להעביר הם אלה שמעיבים על הסדרה. תפשיטו אותה מכל אלמנט מיותר - והרי לכם סדרת אימה משובחת.

הקאסט שגייס פלנגן מרשים: מארק האמיל, הנרי ג'ונס, קארלה ג'וגינו, ברוס גרינווד ועוד. חלקם עושים עבודה טובה יותר - האמיל במשחק מאופק אבל מרשים שלא כולל חרב אור - וחלקם פחות, בעיקר בשל תפקידים קטנים יחסית.

כל פרק בסדרה קרוי על שם שיר שכתב אדגר אלן פו ומתכתב עם הטקסטים שלו. "נפילת בית אשר" היא שיר הלל נהדר לסופר ומשורר האימה המשפיע ביותר בהיסטוריה. פלנגן מתייחס לטקסטים של פו בכבוד רב, כשהבולט שבהם הוא השיר "העורב", שסוגר את הסדרה.