"אריק" של נטפליקס מרגישה כמו טריגר, אבל היא ממש לא כזו

הסדרה החדשה של ענקית הסטרימינג עוסקת בילד שנעדר בשנות ה-80 של ארצות הברית. קשה שלא לקרוא את התקציר ולעשות את ההקבלה לישראל 2024, ועדיין - אל תתנו לחשש המובן מאליו הזה למנוע מכם מלצפות בה. היא שווה את זה | ביקורת טלוויזיה

אריק
"אריק" | צילום: Netflix

אני לא רוצה להתייחס לקישור המתבקש בין סדרה על ילד שנעלם לחטופים שלנו. נצא מנקודת הנחה שכל מה שנראה בשנים הקרובות כנראה יהווה עבורנו טריגר במידה כזו או אחרת, וננסה בכל זאת לעשות לעצמנו טובה ולתת הזדמנות ליצירה גם אם היא לא נוגעת לעניינו הקולקטיבי.

ולמרות כל מה שציינתי בפתיח, היה לי מאוד מורכב להביא את עצמי לצפות בסדרה החדשה של נטפליקס, "אריק" (Eric), העוסקת בילד שנחטף. גם במצב "רגיל" זו לא חוויה נעימה, אבל במצב הנתון - כצופה ישראלי שנמצא בעיצומה של טראומה לאומית - זה על גבול המזוכיזם. כך לפחות חשבתי לפני שצפיתי בכל הפרקים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

העלילה מתרחשת בשנות ה-80 בארצות הברית - השנים שבהן נעלמו אינספור ילדים, חדשות לבקרים. "ילדי קרטוני החלב" קראו להם, בעקבות העובדה שכמעט מחצית מהמחלבות העצמאיות בארה"ב הדפיסו על קרטוני חלב תמונות ופרטים אודות ילדים נעדרים. התמונה של שולחן אוכל עם קרטון חלב ועליו תמונה של ילד מחייך שנעדר, צרובה בתרבות האמריקאית של אותן שנים.

בנדיקט קמברבאץ' ("דוקטור סטריינג'", "שרלוק"), האיש עם השם הכי לא הוליוודי בהוליווד, מגלם את וינסנט אנדרסון - בובנאי בסדרת ילדים פופולרית. הבן הקטן שלו, אדגר, הוא ילד בכיתה ד', שנאלץ להתמודד עם אבא עם בעיית עצבים חמורה, שמזלזל בו וברעיונות שלו ורב עם אימא שלו מדי ערב - ריבים שבהמשך מסתבר גורמים לו לברוח לשכן (ולא, זה לא ספוילר. העלילה קצת יותר מורכבת מזה).

אריק
נהייתי קצת מעוראריק. "אריק". | צילום: Netflix

בוקר אחד בזמן שווינסנט מלווה את אדגר לבית ספר, מתלקח בין שניהם ריב קשה שגורם לווינסנט להשאיר את בן התשע שלו ברחוב וללכת לעבודה, במחשבה שבערב ילבן איתו את העניינים. התוכנית הזו משתבשת עם היעלמותו של אדגר. וינסט חווה את הסיוט הכי גדול של הורה - הבן שלו נעלם וזה קורה כי הוא השאיר אותו לבד.

החקירה בעניינו של אדגר פותחת צוהר לחיים המעורערים של כל מי שחלק ממנה, ומציגה בעיקר את עיוותי הדין והאפליה הממסדית של ארה"ב בשנות השמונים. כל הדמויות, לא משנה מאיזה מעמד הן מגיעות, הן עלובות החיים - וזה מה שבעיקר שומר על עניין לאורך הסדרה.

ל"אריק" ללא ספק הרבה נקודות זכות, אבל היא גם לא חפה מקלישאות שמזכירות שאחרי הכול מדובר בלהיט נטפליקסי: היחסים הפלקטיים של וינסט עם ההורים שלו (ההורים עשירים וקרים, הילד גדל להיות איש עצבני, מכור ואבא גרוע); היחסים של אדגר עם ה"שובה" שלו שנראים לקוחים מפרק של "צער גידול בנות"; ודמות החוקר הראשי שהוא גם אפרו אמריקאי וגם הומו (כי אחרת איך הוא יבין קונפליקט מה הוא). כל אלה תוקעים עלילה עם פוטנציאל לא רע. לרגעים, הסדרה מאוד מורבידית ולרגעים היא על גבול הקומית, כמו בסצנה שעושה רפרנס ל"הפי", כשהגיבור הראשי עושה קוק עם הדמות הבדיונית שהילד שלו יצר.

ניכר שיוצרת הסדרה אבי מורגן ניסתה לגעת בכמה שיותר עוולות בזמן מסך שקיבלה מענקית הסטרימינג. התוצאה היא עומס אדיר בתוך שישה פרקים, בני כמעט שעה. מרוב תתי נושאים קשה היה להתרכז בעיקר - החטיפה של הילד והתמודדות ההורים. אבל איך אפשר בכלל להתמקד בזה כשיש עוד לפחות שלוש דמויות מורכבות עם קצוות שאף אחד לא יסגור מפאת קוצר זמן? בדבר אחד נשארה מורגן עקבית: עליונות הלבן על השחור. אפילו ב"קרב" בין החטופים, את הסוף הטוב מקבלת המשפחה הלבנה.

לסיום, אם מה שמונע מכם לראות את הסדרה הזו זה חשש מתזכורת כואבת (מי שכח בכלל?) לחטופים שלנו - הסירו דאגה מליבכם. כולנו היינו מייחלים למשפחת ביבס סוף כמו ב"אריק".