היוצרים של "אהבה ומוות" לא רצו להתאמץ. לא ברור למה ההפקה קיבלה אור ירוק

בעידן של היום, שבו כל אחד יכול לדעת הכול על הכול משיטוט קצר בגוגל, קשה לכתוב סדרה המבוססת על אירועים אמיתיים. איך אפשר לכתוב תסריט לסיפור שבו ההתחלה, האמצע והסוף כבר ידועים מראש? על היוצרים להתאמץ במיוחד בשביל לכתוב טקסטים וסצנות שבאמת יגרמו לצופים להגיע ולצלול לתוך הסיפור למרות שהם, כאמור, כבר יודעים בדיוק מה קרה שם.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• חשבתי שלא אמשיך לצפות ב"שישה אפסים" - ואז הגיע הפרק השלישי ודמעתי
• אדם למברט הוא לא סתם סמל של הקהילה הגאה. הוא פשוט צ'מפיון
• תתקעו בחצוצרה - כי שבק ס מתאחדים בשנית • יהיה פיצוץ

במקרה של "אהבה ומוות", הסדרה החדשה מבית HBO (משודרת ב-HOT וב-NEXT TV) שמביאה את סיפורה של קנדי מונטגומרי, ניכר כי היוצרים לא רצו להתאמץ - והתוצאה שטחית ומבולבלת. למעשה, בעידן התוכן שמציף את שירותי הסטרימינג, לא מובן מדוע החליטו קברניטי הרשת לתת אור ירוק להפקה שכזאת - בטח לנוכח העובדה שהסיפור הזה כבר הפך לסדרה בשם "קנדי", ששודרה בשנה שעברה ברשת הולו.

הסדרה שמגיעה מבית היוצר של דיוויד אי.קלי ("שקרים קטנים גדולים", "אלי מקביל") מתמקדת בקנדי, עקרת בית נשואה וחברה במועצת הכנסייה המקומית של עיירה קטנה בטקסס. שימו לב כי מכאן והלאה הכתבה תכלול ספוילרים (אני מזהיר למקרה שזה באמת ישנה למישהו מהקוראים, למרות שאני מניח שזה לא יזיז לאף אחד): אז למונטגומרי (אליזבת אולסן) שלנו קצת משעמם והיא פוצחת ברומן עם אלן גור, אחד משותפיה למועצה ולמקהלת הכנסייה. בהמשך, היא גם רוצחת את אשתו בטי (לילי רייב) באכזריות.

בסיפור האמיתי, חבר המושבעים האמריקני שחרר את קנדי אחרי ששוכנע שהיא פעלה מתוך הגנה עצמית ושלח אותה לחופשי. ב"אהבה ומוות", מרגישים שהיוצרים אימצו את העמדה של חבר המושבעים - וכאן בדיוק מתחילות הבעיות של הסדרה הזאת: מציגים לנו את קנדי כגיבורה שאנחנו הצופים אמורים להזדהות איתה, להזדהות עם מניעים של אישה שהניפה גרזן לא פחות מ-44 פעמים בראשה של אימא טריה לתינוקת.

וזה לא הכול: סיפור ההתקרבות בין קנדי לאלן (ג'סי פלמונס הנהדר) מתחיל כשהוא נתקל בה ומפיל אותה במהלך משחק כדורעף של הכנסייה. בו ברגע היא נדלקת עליו, מחליטה לבגוד בבעלה איתו ואף מציעה לו בצורה מאוד עניינית לנהל רומן. מההתחלה לא ברור מה מחבר בין השניים. אולסן נראית זוהרת ויפה בכמה דרגות מכל שאר הקאסט, ודי קשה להאמין שדמות כזאת מתאהבת באלן עב הבשר.

מה גם, שהחיבור הרגשי בין אלן השקט והמסוגר שמפחד מאשתו עם קנדי היוזמת שרק רוצה להיסחף נראה פשוט מאולץ. ולא - קלישאת שיחת-מיטה שבה קנדי שואלת את אלן מה הדבר שהוא הכי גאה ונבוך ממנו בו זמנית לא מספיקה. נראה שאפילו היוצרים לא סמכו על הצופים שיאמינו לחיבור הזה, ובאחת הסצנות קנדי מתייחסת לרומן ואומרת לחברתה שרי (קריסטן ריטר החיננית) ש"אולי אלה פרומונים?".

הסימן המובהק ביותר לחוסר החשק והעניין של היוצרים הוא שהם בחרו להראות את התפתחות מערכת היחסים בפוטומונטאז', כאילו שאנחנו באיזה סרט רומנטי של פעם, במקום להשקיע בסצנות טובות שמראות כיצד קנדי ואלן מתקרבים אחד לשני.

בסופו של דבר, חבל שהתסריט לא מציע שום מניע אחר מלבד שעמום וטירוף נשי - שגם הוא מתבטא בעיקר דרך קלישאות: מבטים פעורי עיניים של אולסן; הפעלה אגרסיבית של מטחנת בשר עם קלוז אפ מתבקש על בשר נטחן; ועוד שטיקים של עריכה שכנראה נראו מצחיקים ועמוקים למישהו על דפי התסריט והפכו לשעטנז לא ברור בתוצאה הסופית.

אולי בכדי לפצות על היעדר מניע אמיתי ומשכנע לרצח, היוצרים בחרו לעצב את דמותה של הקורבן בטי גור כאחת הנשים הבלתי נסבלות שנראו על המסך לאחרונה. היא מעצבנת, קפריזית, דיכאונית ולא מסננת מה שיש לה להגיד ובעיקר נראית כמו קריקטורה של אישה בהריון בסרטי הסברה מהמילניום הקודם.

אם למישהו היה ממש בוער להביא שוב את הסיפור של קנדי מונטגומרי - כנראה שסרט טלוויזיה בן שעה אחת היה יכול לעשות עבודה טובה יותר מאשר מה ש"אהבה ומוות" עושה בשבעה פרקים.