לו הייתה קיימת במציאות, אמילי קופר מפריז הייתה בחורה מובטלת ונטולת חברים

אני יודעת, קל לשנוא את "אמילי בפריז". היא לא מציאותית בצורה פושעת כמעט, היא צ'יזית לרגעים ויוצרת מציאות בלתי אפשרית. אבל היא משמעות המילה "אסקפיזם". צפייה בלהיט של נטפליקס מצליחה לנתק אותך מעט מהמציאות האפורה (ואם אתה חי בישראל - השחורה) ומצרות היומיום, ופשוט מאפשרת להישאב לתוך עולם של בעיות שנפתרות בין רגע, בתי קפה פריזאים, אנשים יפים ונקיים וסטייל שלא נגמר.

ביום חמישי האחרון עלתה חלקית העונה הרביעית של "אמילי בפריז", כשחלקה הנוסף יעלה ב-12 בספטמבר. זה תחביב חדש של נטפליקס, לחלק את הלהיטים הגדולים שלו לשניים (כך כזכור היה גם עם "ברידג'רטון", למשל). הפעם, העונה נקטעת במה שאמור להיות שיא כל ארבעת העונות - אבל ברשותכם לא נרחיב עליה כאן מחשש לספוילר עצום.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• שריפה פרצה בסט צילומי הקליפ של פריס: "הרבה נהרס, הלב נשבר"
• מארינה מקסימיליאן, הדג נחש ונגה ארז: תוכנית פסטיבל הג'אז באילת
• רופא וסוחרי סמים נעצרו בחשד למעורבות במות השחקן מת'יו פרי

תהיתי מה מזכירה לי העלילה של העונה הנוכחית ופתאום זה הכה בי - "בובה פראית". זו ממש עלילה שנלקחה מטלנובלה דרום אמריקאית. רק חסר שאמילי וגבריאל יגלו שהם אחים למחצה ושהיא בת של איזה אוליגרך ואנחנו שם. אבל אם תשאלו את לילי קולינס, זו העונה הכי מסקרנת של הסדרה: "כשקראתי את התסריט, נפלה לי הלסת", היא סיפרה לאחרונה. נו טוב, היא אמריקאית, היא לא מכירה את הז'אנר. אצלם, "היפים והאמיצים" רצה כבר 30 שנה ורובם ממילא לא עוקבים אחרי העלילה.

אולי זו גם הזדמנות לדבר על מה שיש עליו הסכמה כמעט גורפת - אמילי קופר היא דמות בלתי נסבלת שהורסת כל קמפיין שמגיע לידיים שלה, ובעולם האמיתי - כנראה שהיא הייתה כבר מזמן מפוטרת ונזרקת מכל מעגל חברתי. העונה הנוכחית כאמור נפתחת בכך שאלפי (לוסיאן לוויסקאונט החתיך בצורה לא חוקית) זורק אותה לאחר שמגלה בחתונה של גבריאל וקמיל שבת זוגו עדיין מאוהבת באקס. הפרידה שלהם מגיעה רגע אחרי שאמילי הפכה אותם לפנים של קמפיין גדול וחדש של חברת הפרסום בה היא עובדת. אל דאגה, גם מזה, כמובן, היא יוצאת בהצלחה מרובה - כי אמילי קופר היא לא רק בחורה אמריקאית קפריזית, אלא היא בעצם סוג של גיבורת על.

"אמילי בפריז" סומנה כפרויקט מסקרן עוד טרם עלתה לשידור באוקטובר 2020, הרבה בגלל יוצר הטלוויזיה החתום עליה, דארן סטאר, שאחראי לסדרות אייקוניות בתרבות הפופ כמו "בוורלי הילס 90210", "מלרוז פלייס" וכמובן "סקס והעיר הגדולה". "אמילי" במובן הזה היא האחות הקטנה של "סקס והעיר", אבל היא בעיקר מוכיחה שבעידן הזה של הטלוויזיה - בלתי-אפשרי לייצר סדרה פופולרית שהיא כנה ומתחוכמת כמו הלהיט של שנות ה-90. הפוליטיקלי קורקט פשוט לא מאפשר את זה, ולראייה "פשוט ככה" - שהצפייה בה היא על גבול הבלתי-אפשרית מרוב הקלישאות והמאמצים להיות נכונה ומתקבלת בקרב אנשי הפרוגרס.

במובן הזה, "אמילי בפריז" מצליחה להיות קצת כמו פעם ודווקא זה מה שמביא עליה את עיקר הביקורת. בשנים האחרונות יש ז'אנר של התפכחות מדמותה של קארי ברדשאו, ומתחושת הרומנטיזציה שנעשתה לדמות די רעילה. לאחרונה, אפילו נוצר ספר בשם We Should All Be Mirandas על הדמות שקיבלה הכי פחות הערכה. דארן סטאר יצר מאמילי קצת את מה שכל כך אהבנו בקארי ומה שלא לגמרי עובר היום - היא מאוד אישה, בכל מה שמשתמע מכך. היא אימפולסיבית, קלולסית, מתעניינת בגברים ואופנה, אבל במקביל גם אינטלגנטית מאוד, למרות שלעומת קארי היא יותר מדי מתנצלת - אבל זה בעיקר כי יש לה הרבה יותר על מה.

"אמילי בפריז" היא האסקפיזם המוחלט. היא מצוינת למי שאוהב אותה, והיא מעצבנת למי שאוהב לשנוא אותה - כל מה מנעד הרגשות שזקוק לצופה שממתין לתקיפה איראנית כבר הרבה יותר מדי זמן.