סדרות האנימציה למבוגרים חזרו ללב התודעה - למה דווקא עכשיו?

שנות ה-90 היו נוף טלוויזיוני מוזר: מה שהחל בשיירי הסיטוקמים הקלילים של שנות ה-80, נוסח "צער גידול בנות" ו"חופשי על הבר", עבר למחוזות הניסיוניים עם "טווין פיקס" ו"תיקים באפלה", והסתיים בבואה של טלוויזיית האיכות עם "הסופרנוס". במקביל, הגיעו גיבורי הטלוויזיה החדשים מכיוון לא צפוי: סדרות אנימציה - אבל למבוגרים.

החידוש הזה, שכמותו לא נראה מאז ימי הזוהר של "משפחת פלינטסטון" ("משפחת קדמוני", אם אתם מתעקשים) בתחילת שנות ה-60, הציג לעולם דמויות מצוירות שהיו מותאמות לזמנן, ייצגו (ברובן) את האדם האמריקאי הפשוט - מדור ה-X הצעיר למשפחות "צווארון כחול" מן המניין - ופשוט הפכו "מגניבות", מבלי לרדד את השיח או לצנזר את עצמן.

כך, "משפחת סימפסון" לעגה ללא הרף לציבוריות האמריקאית הלא מתפקדת, אך הייתה למגה-פופולרית בכל שכבת גיל ובכל שיוך פוליטי/סוציואקונומי; "ביוויס ובאטהד" הפכו את ה"אינסליות" הרעילה למצחיקה ונושכת; "איש משפחה" ו"המלך היל" המשיכו את דרכן של הקודמות והפכו לאי של חוסר משווע ב"פולטיקלי קורקט", ואילו "סאות' פארק" היא... "סאות' פארק". במילים אחרות, לא מדובר כאן ב"סמי הכבאי".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• זה אחד הסרטים הכי מצליחים של נטפליקס אי פעם. מאיפה לעזאזל הוא הגיע?

• כוכבי "הנוסע השמיני" מספרים: "זה היה דוחה ומזעזע – לא הצלחנו שלא לצחוק"

• איך חוגגים 50 שנים ל"מופע הקולנוע של רוקי"? עם הסרטים האלה

ועדיין, השנים עברו, ואת הפורמט ה"פשוט" יותר של הסיטקומים הללו החלו להחליף בהדרגה סדרות אנימציה למבוגרים "גיקיות" יותר, סבוכות יותר, מרצינות יותר, שלא פחדו לפנות לקהל יותר שולי, ובכך לזכות בפועל בהדרגה בליבו של הקהל הרחב - מ"ההמבורגרים של בוב" ועד "בוג'ק הורסמן" ו"ריק ומורטי", כמובן. אך משהו משונה קורה בחודשים האחרונים: אחרי שנים שלא עמדו בקדמת הבמה (רובן עדיין רצות, שנים אחרי עלייתן), הפכו כל אותן תוכניות ה"אב-טיפוס" של סיטקום האנימציה למבוגרים ל"חמות" שוב, מדוברות הרבה יותר משהיו מזה זמן רב.

"משפחת סימפסון" הפכה לשיחת היום - יותר מ-35 שנים מאז שעלתה לאוויר - אחרי ש"הרגה" דמות מרכזית באחד מפרקי עונתה החדשה, לצד הכרזתו הפומבית של יוצר הסדרה הוותיק מאט גריינינג כי הסדרה תסתיים רק כאשר כשמישהו ממדבביה (חלקם כבר בעשור התשיעי לחייהם) יילך לעולמו; "סאות' פארק" פתחה חזית מתועדת מכל עבר מול ממשל טראמפ הנוכחי, שמצידו מתקשה לעכל את מתקפת הפתע חסרת הרחמים (ועל כך - בהמשך); ואילו מייק ג'אדג', היוצר האגדי של "ביוויס ובאטהד" ו"המלך היל", מחזיר את שתי התוכניות למסך הקטן - כשהראשונה ירדה מהמסך ב-1997 אך שבה (בפעם השנייה) ב-2022, ואילו השנייה סיימה את ריצתה אחרי לא פחות מ-13 עונות ב-2009.

עונתה ה-14 של "המלך היל" כבר משודרת בימים אלו בדיסני+, ולשם כך ניסינו להבין: מדוע אנחנו שבים לכל הדברים ה"עתיקים" הללו?

בראש ובראשונה, ראוי לזכור שאף אחת מהתוכניות האלו לא באמת "הלכה" - גם אלו שירדו מהמסך לפני עידן ועידנים. "משפחת סימפסון", "סאות' פארק", "איש משפחה" ואחרות מתחזקות קהל מעריצים עצום וותיק, שזוכר חסד ל"ימי הזוהר" של התוכניות הללו ומותיר את המורשת חיה ברשתות החברתיות. כך, בעוד לא מעט ממעריצי ה"אולד סקול" של "משפחת סימפסון" סולדים מתכניה כיום, הם ממשיכים ומתחזקים חשבונות X, אינסטגרם וכו' (חשבון הממים "Criminalsimpsons", לדוגמה, מחזיק לא פחות מ-225 אללף עוקבים ב-X ו-385 אלף עוקבים באינסטגרם) שמהללים את "תור הזהב" של התוכנית בשנות ה-90.

"סאות' פארק", לעומתה, רכשה לעצמה דור חדש של מעריצים כשעברה לפרקים עם נרטיב ליניארי (כמו שנהוג ברוב הסדרות בימינו), וזיהתה את עצמה כשזו שלא משתייכת לאף זרם פוליטי, אך גם לא מוחלת לאף אחד. בדיוק בנקודה זו היממה את העולם התוכנית בת ה-28 שנים בחודש שעבר, כשיוצריה טריי פרקר ומאט סטון חתמו על הסכם חסר תקדים עם חברת פראמונט בשווי 1.5 מיליארד דולרים להחזיק בזכויות השידור הגלובליות לתוכנית, שתעלה בשירות הסטרימינג שברשות החברה.

כך, בעוד פרמאונט ניסתה בכל כוחה למצוא חן בעיני ממשל טראמפ בכדי לבקש היתר מה-FCC (רשות התקשורת הפדרלית האמריקאית) למיזוג עם חברת התקשורת "סקיידאנס" - "סאות' פארק", שכעת לא הייתה נתונה לרגולוציה כלל (בהיותה משודרת בכבלים/סטרימינג), החלה להלום בכל הכוח - בין היתר - בנשיא ארה"ב (שכבר "זכה" לרוץ במדבר עירום ולשכב במיטה עם השטן בפרקיה החדשים), בסגנו ג'יי.די. ואנס ובמזכירת ביטחון המולדת קריסטי נואם, שרק לאחרונה הוצגה בסדרה כמי שרודפת אחר מהגרים גם בגן עדן ויורה בכל כלב שזז (כטייק על סיפור מטריד מחייה האישיים). הממשל, המפלגה הרפובליקנית ותומכיה לא יודעים איך לעכל את מהלכיהם השבועיים של פרקר וסטון, כמי שהיו משוכנעים שעד לפני רגע אלו "עמדו לצידם".

"לא רלוונטית", קרא הבית הלבן לתוכנית בהודעה רשמית שהוציא (רק להבהיר - פרק הפתיחה שבר שיא שהחזיקה התוכנית מ-1999, כשצפו בו יותר מ-5.9 מיליון איש), ואילו נואם ו-ואנס כבר הספיקו להתנער מייצוגיהם ב"סאות' פארק", אך גם להעלות בגאון לחשבונות ברשתות החברתיות שלהם את הקריקטורות בדמותן מהתוכנית ("סאות' פארק", בתגובה, לא נותרה חייבת).

משמע, בין אם במסע הצלב של "סאות' פארק" כנגד הממשל, האנושיות הפשוטה של "המלך היל" או הטקסטים הנחרצים של "משפחת סימפסון" על גזע, הגירה, מגדר ומה לא - כל אחת מאותן תוכניות ותיקות פשוט מבינה מה עומד בבסיס האומה האמריקאית - לטוב, לרע ובעיקר עוד יותר לרע. כל עוד אלו ימשיכו כך, או שהארכיון העשיר והעל-זמני שלהן יוותר זמין, הן תמיד יוכלו להתחבר ל"זייטגייסט" (רוח הזמן) האמריקאי, ובמידה, הבינלאומי. ההיסטוריה כנראה לא משתנה, וכך גם בארט סימפסון.