עם שבע עונות פרועות, "פה גדול" הפכה לאחת מסדרות הפולחן של המאה ה-21

ובא לציון גואל: לאחר שבע עונות מלאות בגידופים, עלבונות, הפרשות גוף מצחינות, כריות מדברות, מפלצות הורמונים שעירות וילדים מתבגרים שהם לא פחות מסוטים מדופלמים, "פה גדול" עולה סוף כל סוף לתיכון. זאת אומרת, בסוף העונה השביעית, לפי השיר שפותח אותה. עוד בשיר הדמויות המופרעות של "פה גדול" מכריזות כי הסדרה תמשיך עד ש"תקפוץ את הכריש", ביטוי לרגע שבו אירוע ספציפי במהלך סדרה מצביע על כך שעברה את השיא והגיעה זמנה לרדת מהאוויר. "פה גדול" בטח כבר לא תקפוץ ובטח לא על שום כריש. העונה השביעית מסמנת אותה כאחד היתדות החזקים והעמידים ביותר של נטפליקס, אך העונה השמינית של הסדרה תהיה האחרונה של ניק קרול והחבר'ה מאחורי המיקרופונים.

קרול הצליח לבטא בגסות רוח יוצאת דופן את כל החוויות הטובות, הרעות ובעיקר המביכות והמגעילות שעברנו בגיל ההתבגרות ועכשיו רוצים רק לשכוח. לעומת העונה הקודמת, שלטעמי הייתה הבוטה ביותר של הסדרה, העונה השביעית לוקחת צעד וחצי אחורנית. זה לא אומר שקרול חוסך מאיתנו נוזלי גוף וסיטואציות מביכות מבית היוצר של אנדרו גלאוברמן - הוא פשוט קיצץ אותן קצת לטובת קווי עלילה חדשים בניסיון לרענן קצת את שורות הסדרה.

לכתבות נוספות:

• היוזמה המרגשת של עומר אדם: יממן מוניות לחיילים שיוצאים לאפטר
• עם רגעים מאושרים מהארכיון: סקעת בשיר מטלטל לשחרור השבויים
• ארגון יהודי נגד גדות: "הקרנת סרט הזוועות בהוליווד - תעמולה"

קרול ממשיך את הקו הראשי של הסדרה: הידידות הבלתי ניתנת לשבירה של אנדרו, סוטה המין בן ה-13, וניק הנמוך בעל הראש הגדול. הידידות שלהם עומדת למבחן כשניק מחליט ללמוד בתיכון פרטי שבו לומדת נערה שמצאה חן בעיניו. הנושא הזה לא מקבל התייחסות יתרה. קרול מחליט לפצל את הקו הזה לסיפור הפרטי של ניק ולזה של אנדרו, המאוים על ידי תיכוניסט בריון בשם "פומבה". כן.

לתוך קו העלילה הזה נשזרים קווי עלילה חדשים, כשהבולט בהם הוא דווקא זה של כיילב, הנער האוטיסט, שעד כה היה דמות משנית בלבד. לכיילב מוקדש פרק שלם שבו הוא מחפש אחרי תיק זהה לזה שהרגע נשברה לו ידית הנשיאה. דרך התחנות שכיילב עובר במסע למציאת התיק הנכסף, מתווך קרול לצופים, באמצעות טונות של הומור, את היומיום של ילדים ונערים אוטיסטים ובעיקר את מה שעובר עליהם בזמן עומס חושי. זהו אחד הפרקים הטובים ביותר של העונה הנוכחית, והוא מוכיח כי צוות הכותבים של "פה גדול" יודע לעסוק בנושאים אחרים ובעיקר רגישים, נוסף על נושאים ש... אתם כבר יודעים.

גולת הכותרת של העונה היא הפרק The International Show, שבו מוריי, מפלץ ההורמונים, מגלה לתדהמתו כי יש נערים ונערות חרמנים בכל רחבי הגלובוס ולא רק בארצות הברית (קריצה לעם האמריקאי שבטוח שהשמש זורחת לו מהמקום החשוך ביותר בגוף האדם). הפרק לוקח את הצופה למסע של סקס, סמים ורוקנרול ברחבי העולם: הודו, דרום קוריאה ועד ברזיל. אבל שום דבר לא יכין אתכם לאנימציה מפוצצת הורמונים בשפה האיראנית (או פרסית? איך אומרים?). כן, קרול מהדהד כי יש נערים ונערות שדורשים סקס פרוע (עם צינור הבידה) גם באיראן - זהו מניפסט חתרני של היוצר והסטנדאפיסט הפרוע. זה פרק לא פחות מגאוני ומהמצחיקים יותר של העונה.

קשה לראות איך ניק קרול וחבריו יצליחו להפיק עונה שמינית שתיכנס לפנתיאון של "פה גדול". למרות המחמאות ששפכתי כאן במשך קרוב ל-400 מילה ועל אף שנהניתי מהעונה השביעית (כמעט) כמו תמיד, משהו בה מרגיש קצת "תקוע". חוץ מהסיפור של כיילב, קווי עלילה נוספים היו מעט מיותרים. כך למשל, זה של לולה וג'יי (מנה בלתי מספקת של ג'יי בעליל!) – וחלקם לא קיבלו טיפול ראוי, כמו זה של ג'סי והרצון שלה להיות מגניבה ופופולרית. גם החיסכון בבוטות חסרת תקדים שאפיינה את הסדרה מצביע על הורדת הרגל מהגז. זה לא אומר שהעונה לא טובה, אלא פשוט נותנת תחושה ש"פה גדול" לא עשתה צעדים יוצאי דופן כדי להתקדם. מדי פעם עולה תחושה שאנחנו מקבלים עוד מאותו הדבר, אבל יש מספיק דברים טובים בעונה הזו שמצליחים לחפות על כך.