לא אהבתם את העונה האחרונה של "אופוריה"? הבעיה היא לא בה - אלא בכם
העונה השלישית של הסדרה המדוברת זכתה ללא מעט ביקורות מצד צופים שהתגעגעו לניאון, למסיבות ולכאוס של התיכון, אבל אולי דווקא השינוי החד הוא מה שהופך אותה לכל כך מעניינת: במקום לעסוק בפנטזיה של גיל ההתבגרות, היא מתמקדת במחיר שהוא גובה בבגרות. זה אמנם הרבה פחות נעים, אבל זה בהחלט הרבה יותר אמיץ

כשהוכרז שהעונה השלישית של "אופוריה" תקפוץ כמה שנים קדימה בזמן, היה ברור שמשהו עומד להשתנות. מה שפחות היה ברור הוא אם בכלל ועד כמה הקהל יסרב לקבל את השינוי הזה. במשך שבועות הרשת התמלאה באותן טענות: זה כבר לא מרגיש כמו אותה סדרה, הדמויות מבוגרות מדי, האווירה שונה, המוזיקה אחרת, הניאון נעלם, התיכון נעלם, ובמקום דרמת נעורים קיבלנו משהו שמרגיש לפעמים כמו מערבון מודרני או דרמת פשע אמריקאית.
והאמת? כל הטענות האלה נכונות. רק שהן לא ביקורת על העונה, הן בדיוק הסיבה שהיא עובדת (שימו לב - מכאן ואילך הטקסט מכיל ספוילרים): נדמה שחלק גדול מהצופים הגיעו לעונה האחרונה של סדרת הלהיט של HBO (שממש לאחרונה הסתיימה) עם ציפייה לקבל עוד מאותו הדבר. עוד מסיבות בית שמצולמות כמו קליפים, עוד איפור מוגזם ונוצץ, עוד תאורה סגולה וכחולה. אבל "אופוריה" מעולם לא הייתה באמת סדרה על תיכון, המוסד החינוכי הזה היה רק זירת ההתרחשות. הסדרה תמיד עסקה בהתמכרות, מיניות, טראומה, בדידות, הצורך באהבה, חיפוש זהות, הרס עצמי, ובעיקר - באמריקה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

העונה השלישית פשוט שואלת את השאלה המתבקשת: מה קורה עם כל הדברים האלה כשנגמר התיכון? וזו שאלה פחות נעימה. אם שתי העונות הראשונות עסקו בבחירות שהדמויות עשו, העונה השלישית עוסקת בחשבון שמגיע אחריהן. פתאום רו (שזנדאיה זכתה פעמיים באמי על הגילום שלה בשתי העונות הראשונות של הסדרה) לא בורחת משיעור או ממערכת יחסים, אלא מהשלכות של חיים שלמים של התמכרות. פתאום נייט (ג'ייקוב אלורדי) כבר לא מלך בית הספר, אלא אדם שמגלה שהעולם האמיתי לא מתרשם מכוח או מפופולריות. וקסי (מוד אפאטאו), אולי הדוגמה הטובה ביותר, הופכת לדמות טרגית הרבה יותר משהייתה אי פעם: במשך שנים היא למדה שהגוף שלה הוא הקלף החזק ביותר שברשותה. העונה הזאת שואלת מה קורה כשהאמונה הזו לא נעלמת עם סיום הלימודים, אלא הופכת לדרך חיים.
צופים רבים הגדירו את העונה "מוגזמת" או "מינית מדי", אבל זאת טענה מוזרה במיוחד כלפי "אופוריה". מדובר בסדרה שבנתה את עצמה בדיוק על הנושאים האלה, והמיניות תמיד הייתה חלק מהשפה שלה. אלא שבעוד בעונות הראשונות שלה היא הוצגה דרך העיניים של בני נוער, כעת היא מוצגת דרך עיניהם של מבוגרים צעירים שנאלצים להתמודד עם המחירים של אותן תפיסות עולם, וזה הרבה פחות זוהר.

אולי זאת גם הסיבה שהעונה נראית אחרת לחלוטין. הניאון כמעט נעלם, הצבעים כבויים יותר, המצלמה רגועה יותר. התחושה הכללית היא פחות חלומית ויותר מחוספסת. יש אפילו רגעים שבהם נדמה שיוצר הסדרה סם לוינסון מנסה במכוון להזכיר מערבונים אמריקאים ישנים. מבקרים רבים ראו בזה בגידה בזהות של הסדרה, אבל אולי זה בדיוק להפך? העונות הראשונות הרגישו כמו שכרון חושים. העונה השלישית מרגישה כמו ההתפכחות שאחריו. הרי אי אפשר לצלם הנגאובר כמו שמצלמים מסיבה.
גם פס הקול של הסדרה הפכך למוקד ויכוח. קשה להתווכח עם התרומה העצומה של המוזיקאי הבריטי לברינת' לעונות הראשונות. הוא עזר ליצור את אחד הצלילים המזוהים ביותר בטלוויזיה המודרנית, אבל השאלה היא לא אם הוא חסר בעונתה החדשה של הסדרה (אותה הוא עזב בדרמטיות ובמסתוריות, מבלי לפרט יותר מדי על ההחלטה העומדת מאחוריה), שכן הוא בהחלט חסר. השאלה היא אם הוא היה מתאים לעונה הזאת. התשובה לשאלה הזו היא, כנראה, שלילית.

לברינת' היה הפסקול של גיל ההתבגרות, בעוד המלחין זוכה האוסקר הנס צימר ("מלך האריות", "גלדיאטור", "התחלה") הוא הפסקול של ההשלכות. בעוד פס הקול של לברינת' הרגיש כמו סערת רגשות פנימית, זימר הביא איתו לעונה השלישית תחושה כמעט קולנועית. לפעמים זה מזכיר את "שובר שורות", לפעמים מערבון, ולפעמים טרגדיה משפחתית. זו מוזיקה שפחות מנסה לגרום לצופה להרגיש מגניב, ויותר מנסה לגרום לו להבין שמשהו אבוד כאן. עלינו זה בהחלט עבד.
שלא יהיה ספק, העונה האחרונה אינה מושלמת. יש בה דמויות שקיבלו פחות מדי זמן מסך, ישנם שווים עלילה שהיו יכולים להיות מפותחים יותר, המעבר בין העולמות החדשים של חלק מהדמויות הרגיש לעיתים חד מדי, ויש רגעים שבהם אפשר להרגיש את השנים הארוכות שעברו בין העונה השנייה לשלישית.

אבל רוב הביקורות הגדולות שנשמעות כלפי העונה הזו אינן באמת ביקורות על הביצוע שלה, אלא על עצם ההחלטה שלה להשתנות. וזה אולי הדבר המתסכל ביותר בכל השיח סביבה: אי אפשר לדרוש מסדרה להתבגר ואז לכעוס עליה כשהיא עושה בדיוק את זה. אי אפשר לטעון שהדמויות תקועות ואז להתלונן כשהן משתנות, ואי אפשר לבקש מסדרה שעוסקת בהתמכרות, מיניות וטראומה להתעלם מההשלכות של כל אלה רק כדי להישאר נעימה יותר לצפייה.
העונה השלישית של "אופוריה" לא ניסתה לשחזר את הקסם של העונות הקודמות, היא אפילו לא מנסה להתחרות בהן. היא מחליפה שאלה: במקום לשאול איך זה להיות צעיר באמריקה, היא שואלת מה קורה כשנגמרת הפריבילגיה של להיות צעיר?
וזאת שאלה הרבה יותר קשה. אולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים לא אהבו את התשובה. אבל אם להיות כנים, אחרי שמונה פרקים שאפתניים, בוגרים ומאתגרים, נדמה שהבעיה של "אופוריה" היא לא שהיא השתנתה - הבעיה היא שבאופן מפתיע, לאור הזמן שעבר, חלק מהקהל שלה כנראה שלא התבגר בעצמו.


