רק שחקנית אגדית כמו ליא קניג יכולה לדבר בגילה על צעצועי מין – ולהצחיק עד כאב

בזמן שהיא עוברת משבר בעבודה, לוריין מוצאת את עצמה מתמודדת עם בעלה לשעבר שהפך לנרקומן ולחסר בית (ושנוהג להופיע בגלל כדי לזרוע הרס ובלגן), ומתחילה ללכת לטיפול פסיכולוגי. למזלה, הדברים משתנים כשהיא מכירה בחור חדש בשיעורי ריקוד, כזה שיש לו פוטנציאל להיות פרק ב' מוצלח במיוחד. במקביל, איימי, בתה בת ה-19, מתחילה לצאת עם בחור פרוע ומרדני בשם פול, בו היא מתאהבת עד מעל הראש (למרות שניכר שהוא לא מתכונן להישאר נאמן אליה).  גם המצב של אימה של לוריין, קיי, לא להיט: בעלה חווה אירוע מוחי, מה שמאלץ אותה להתמודד עם הטיפול בו, וגם עם הצורך שלה להרגיש מיניות ואינטימיות בגילה המבוגר.

ב"משהו טוב", הקומדיה המתוקה והנוגעת ללב של תיאטרון "הבימה", הסיפורים נשזרים ומתערבבים זה בזה באופן טבעי, ויוצרים פסיפס אנושי מרגש, מלא הומור, כאב וחום, שבו הנשים הללו מגלות דברים על עצמן, זו על זו, ועל הכוחות והחולשות שמחברות ביניהן. במרכז המחזה עומדות שלוש נשים משלושה דורות שונים, שסיפורם נפרש על פני מספר חודשים. השלוש משתפות את הקהל באירועים מצחיקים, מרגשים, כואבים ומכעיסים, בעיקר סביב הגברים בחייהן, אשר מובילים אותן לגלות את עצמן – ואחת את השנייה – מחדש.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "הגיע הזמן להיות יותר אמיצים": מאות קולנוענים דורשים מפסטיבל ונציה להתייחס למלחמה בעזה

• שיא הרגש: רועי סנדלר משתף פעולה עם שורדת השבי הצעירה

• התלהבות שיא: הקאסט של "דוסון קריק" מתאחד בערב מרגש במיוחד

לא קיימים מספיק סופרלטיבים שיתארו באופן הולם עד כמה שליא קניג האגדית, שמגלמת את סבתא קיי, היא אוצר של התיאטרון הישראלי, שגם בגיל 95 (!!) ממשיכה להיות מרשימה ומדהימה כתמיד. היא כובשת את הקהל בטבעיות, מצחיקה עד כאב בטן ומרגשת עד דמעות. לשמוע אותה מדברת בפירוט וברצינות על צעצועי מין זה פשוט תענוג של תיאטרון. היכולות שלה כאן מרשימות במיוחד, שכן ההצגה מורכבת מרצף של מונולוגים מדוברים ארוכים במיוחד, שהיו מביאים לקצה את יכולות השינון של כל שחקן – אבל קניג, כלת פרס ישראל לתיאטרון, היא לא סתם עוד שחקנית מעולה, היא הרבה מעבר לכך. היא עומדת באתגר בגאון ובמקצועיות שגורמים לביצוע שלה להיראות קליל ונטול מאמץ.

בהשוואה לאגדת תיאטרון כמוה, קל יהיה להיבלע ולהיעלם, אך שתי השחקניות הנוספות, מאיה מעוז ונעמי הררי (האם לוריין ובתה איימי, בהתאמה), עומדות בכבוד באתגר, ונותנות את כל מה שיש להן. מעוז המנוסה מצליחה להביא לדמותה של לוריין המון אותנטיות ואמת. היכולות הקומיות והדרמטיות שלה מושחזות, והיא פשוט סוחפת את הקהל אל תוך הסיפור שלה, תוך שהיא מגלמת גם את הדמויות הגבריות שנמצאות באינטראקציה עם לוריין בכישרון ניכר.

לעומתה, הררי הצעירה, שסיימה לאחרונה בית ספר למשחק, עושה גם היא עבודה טובה מאוד, אך לא מצליחה לרגש ולגעת באותה המידה כמו שותפותיה לבמה. לעיתים היא יורה את הטקסט במהירות שיא עד שמעט קשה לעקוב אחריה (בייחוד בהשוואה לקניג, שנותנת את המשקל הראוי לכל מילה בטקסט), מה שמבליט את הניסיון שיש עליה לצבור. זה בסדר גמור, כמובן, במיוחד עבור שחקנית צעירה, ואם כבר יש לה הזדמנות ללמוד – אז למה לא לעשות זאת עם הטובות ביותר?

הבימוי העדין של לילך סגל מנצל את כל חלקי הבמה, ונותן לביצוע של השחקניות להגיע לכל אחד ואחד מהצופים, מה שיוצר חוויה מדויקת, אינטימית ועוצמתית מאוד. התפאורה המינימליסטית בעיצובו של זאב לוי, אשר מורכבת מחפצים בודדים בלבד – 3 כיסאות וכמה מנורות רצפה – מייצרת כמה רגעים מקוריים, יפים ומרגשים, בייחוד בסיפורה של לוריין.

על אף שמדובר בהצגה קטנה, הסיפור הפשוט והנוגע ללב שבו והשחקניות המוכשרות שמככבות בו, גורמות ל"משהו טוב" לעבוד. לפעמים אין דרך טובה יותר להסביר את זה. כשמשהו טוב, אז הוא פשוט טוב.