עם אילן פלד וטוויסט יוצא דופן, המופע הזה נותן המון כבוד לעבר

"מהפכה בצוותא", המופע החדש של תזמורת המהפכה בניהולם האמנותי של זהר שרון, רועי אופנהיים ואמיר לקנר, נולד מתוך התוכנית המיתולוגית, שכללה סדרת הופעות חיות שהפכה עם השנים לאחת מאותן קפסולות זמן נדירות של התרבות הישראלית. בתוכנית ההיא הופיעו, בין היתר, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, שושנה דמארי, יגאל בשן, נעמי שמר, יהודית רביץ, שלום חנוך, הפרברים, שייקה אופיר ועוד רבים וטובים. כולם צעירים יותר, תמימים יותר, וכנראה גם פחות מודעים לכך שהם מצולמים בשביל הנצח.

אופנהיים, המנצח, הציע במהלך הערב לקרוא את הכותרת "שרים בצוותא" בשתי דרכים. בפשט – שרים יחד, בצוותא. אבל בדרש, הוא שאל מהו אותו "צוותא". והתשובה שלו הייתה יפה במיוחד: השירים שלנו, השירה העברית בציבור. אם עמוס עוז אמר בעבר "מולדתי היא העברית", אופנהיים הוסיף: "מולדתי היא השירה העברית". זו אמירה שנשמעת גדולה, אבל במופע הזה היא מקבלת גוף, צליל ותמונה.

מבחינה מוזיקלית, העבודה הייתה מרשימה מאוד. רביעיית הצ'לו, למשל, לא רק נשמעה נהדר, אלא גם נראתה כמעט ככוריאוגרפיה בפני עצמה – תנועה ונשימה משותפות והרמוניה מדויקת עם הזמרים שעל המסך. גיורי פוליטי על כלי ההקשה הוסיף צבעים מיוחדים באמצעות כלים שלא פוגשים בכל תזמורת, ויצר שכבת צליל שהעשירה את הערב כולו. רגע יפה במיוחד הגיע עם רחל אילת, שנתנה סולו חליל נפלא בליווי "לילות לבנים" של נתנאלה.

באיזשהו שלב, מישהי בקהל לחשה לבעלה: "איזו נוסטלגיה" – והיא צדקה. אבל זו לא הייתה נוסטלגיה שמבקשת להחזיר אותנו אחורה, אלא כזו שמזכירה לנו שהיה כאן פעם משהו שאולי כדאי לא לאבד לגמרי: שירה בציבור, שפה משותפת, ואולם מלא אנשים שמקשיבים לאותו שיר.

אמנם כותבת שורות אלו הורידה את ממוצע הגילים באולם באופן דרסטי, אבל סבתא שלה הצטרפה אליה – וזה עשה לה מדהים. אז קחו את סבא, קחו את סבתא, קחו את ההורים או פשוט קחו את עצמכם, כי "מהפכה בצוותא" מוכיח שלפעמים העבר לא צריך שנעשה לו כבוד, הוא רק צריך שניתן לו תזמורת טובה. ולך, אילן פלד, האם "צוותא" תהיה רלוונטית גם בעתיד? אחרי ערב כזה, השאלה היחידה היא אם העתיד יהיה מספיק רלוונטי בשבילה.