המחזה על מוצרט הוא לא רק סיפור על גאונות, אלא גם על החיים של כולנו
קנאה יוקדת מלווה את "אמדאוס" בתיאטרון בית ליסין, שבו המלחין הוותיק והמכובד אנטוניו סליירי פוגש את המלחין הצעיר וולפגנג אמדאוס מוצרט, הגאון בעל הכישרון המתפרץ. בין אירוניה ושבר פנימי, בין קריצות קומיות ומשחק כובש של הקאסט כולו – בראשות הכוכבים הראשיים, ליאור אשכנזי וטל גרושקה – ולמרות שדווקא בהצגה כזו חסרה המוזיקה מעוררת ההשראה של מוצרט, המחזה גורם להבין שמדובר בסיפור שמתעסק דווקא באלו שצופים בו
"מוזיקה זו האמנות של אלוהים", אומרת דמותו של אנטוניו סליירי בתחילת ההצגה, ועל המשפט הזה נשענת כל הדרמה של "אמדאוס" בתיאטרון בית ליסין. לא מדובר רק בסיפור על שני מלחינים, אלא במשל נוקב על קנאה, יצר, אגו ועל השאלה הכואבת מכולן: מה קורה לאדם בינוני כשהוא פוגש גאונות אלוהית?
במרכז העלילה עומד המאבק הבלתי מתפשר בין וולפגנג אמדאוס מוצרט, מלחין צעיר, כריזמטי וחסר רסן, ובין סליירי, מלחין החצר הוותיק, המכובד והמאופק. סליירי מבין במהרה כי הכישרון המתפרץ של מוצרט מאיים לא רק על עתידו המקצועי, אלא על עצם אמונתו בסדר העולם. אם המוזיקה היא אמונתו של אלוהים, כיצד ייתכן שהוא בחר להעניק את מתת החסד דווקא לנער ילדותי, וולגרי כמעט, ולא לו, המאמין האדוק והמסור?
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
ליאור אשכנזי, בתפקיד סליירי, נושא על כתפיו את עיקר ההצגה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו – מעין וידוי מצמרר של אדם המשוכנע כי היה אחראי, במישרין או בעקיפין, למותו של מוצרט. אשכנזי מגיש תפקיד מדויק ומשכנע: הוא נע בין איפוק מהוגן להתפרצויות קנאה חייתיות, בין אירוניה דקה ושבר פנימי עמוק. יש בו קריצות קומיות שמקלות על כובד הנושא, אך לעולם אינן מחלישות את הטרגדיה. זהו סליירי אנושי מאוד, פגום, פצוע ובעיקר קנאי.
מולו ניצב טל גרושקה כמוצרט – ליהוק מתבקש ומדויק. בעל פני ילד שובב וחיוך מתריס, הוא מצליח לשדר בו-זמנית קלילות מתפרצת וגאונות חסרת גבולות. גרושקה יוצר דמות מלאת חיים, פלרטטנית, בטוחה בעצמה עד יהירות, שעדיין מצליח לעורר אהדה. הדינמיקה בין השניים היא לב ההצגה: מאבק בין דורות, בין ממסד ופריצת דרך, בין עבודה סיזיפית וחסד שמימי.
הקאסט המרשים תומך היטב בשני הצירים המרכזיים: יעל שטולמן, מייק אלישקוב, אבירם אביטן/בן זבלדובסקי, בני אלדר, טל דנינו, עדי קורן וערן שראל – כולם מגישים משחק מוקפד ומדויק. אלינור זון בולטת במיוחד בתפקיד בת טיפוחיו של סליירי, מושא תשוקתו הכבושה. ביצועי האופרה שלה מרשימים ועשירים, והיא מביאה לבמה נוכחות בימתית עוצמתית. הדמות שלה הופכת לסמל נוסף למאבק: גם כאן מוצרט, בכריזמה הפלרטטנית שלו, הוא זה שמממש וזוכה.
אי אפשר להתעלם מצל הסרט המיתולוגי בעל אותו השם (זוכה 8 פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר) שריחף מעל ההצגה לכל אורכה. העושר ההפקתי הקולנועי, התלבושות, המוזיקה והפאר, כל אלה מקשים על כל עיבוד בימתי להשתחרר מהשוואה. התלבושות בהפקה הנוכחית אכן יפות ומוקפדות, והבימוי נקי וברור, אך לעיתים מורגש הפער הבלתי נמנע בין המסך הענק לבמה החיה.
ברמת המשחק ,מדובר באנסמבל מצוין. כל השחקנים מגישים עבודה רצינית, מדויקת ונפלאה. ובכל זאת, אם יש נקודה אחת שהותירה תחושת החמצה, הרי זו נוכחותה הדלה יחסית של המוזיקה של מוצרט עצמו. לנוכח סיפור שעוסק בגאונות מוזיקלית אלוהית, ניתן היה לצפות לשטף רחב ועוטף יותר של יצירותיו של הגאון, שילווה את ההצגה ויעצים את הדרמה. המוזיקה קיימת, אך לא במינון המתבקש.
ובסיום, כשסליירי פונה אל הקהל ומכריז "בינוניים כולכם – עכשיו ובעתיד", המשפט הזה אינו רק קללה תיאטרלית, אלא הדהוד צורב. הוא נשאר תלוי באוויר גם אחרי שהאורות נדלקים. זו אינה רק התקפה על הקהל, אלא הודאה בכאב, בתסכול, בהבנה האכזרית של מי שיודע שנגע באלוהות דרך המוזיקה, אך לא זכה להיות הכלי שלה.
למעשה, ההצגה מקדשת את הגאונות חסרת הפשרות, את הבעירה הפנימית של מי שהמוזיקה פורצת מתוכו בפשטות מעוררת השראה, כמעט ללא מאמץ נראה לעין. מוצרט אינו רק דמות, הוא סמל לכישרון נדיר שנולד פעם בדור, למתת שמיימית שאינה מתנצלת ואינה מתיישרת לפי כללי החברה. מולו ניצב סליירי, אנושי, חרוץ, מאמין ודווקא משום כך – טרגי כל כך.
"אמדאוס" היא אינה רק דרמה היסטורית, אלא סיפור מהחיים. סיפור על חלומות, על השוואה בלתי פוסקת, על הרצון להיות נבחר – ועל ההבנה שלא כולנו נועדנו להיות גאונים. יש מי שיזכה להלחין סימפוניות שיחיו לנצח, ויש מי שיישאר עם ההכרה הכואבת בגדולתו של האחר.
והמשפט האחרון הזה, חד ומריר, מזכיר לנו שאולי בינוניות איננה עלבון – אלא גורל אנושי שכיח. הגאונות, היא זו שיוצאת מן הכלל.
