רווקות לא מחייבת וגזים בבית קברות: במחזמר הזה יש הרבה יותר מהומור ושירים מעולים
"משתגעים מאהבה" של תיאטרון חיפה מצליח להיות מצחיק, חד ומרגש לפרקים, עם קאסט מצוין (שאחד מהם גונב לא פעם את ההצגה) ושירים שנשארים בראש. אבל עקב אכילס אחד משמעותי כל כך שיש בו מונע ממנו להתקרב לשלמות, והוא גדול מספיק כדי להאפיל על כל היתרונות שלו
יש רגעים שבהם הצגה פוגשת אותך בדיוק במקום שבו אתה נמצא בחיים שלך. במקרה שלי, זה קרה ב"משתגעים מאהבה", המחזמר החדש מבית תיאטרון חיפה. כאישה בת 31, כשהקריירה שלי נמצאת בתנופה וכשהחיים האישיים עדיין מחפשים כיוון, על הבמה דיברו על רווקות, זוגיות, חתונות, פרידות ומהפחד הנצחי להישאר לבד – קשה שלא להרגיש שמישהו כתב חלק מהחומרים אחרי שהאזין לשיחות שלי עם החברות שלי.
כבר בפתיחה, מגיע אחד הקטעים החזקים במחזמר: זוג שמחליט לדלג על הדייט הראשון ולעבור ישר לשני, לדלג על המבוכה של הסקס הראשון, לקפוץ ישר לריב הראשון, למשבר הראשון וכן הלאה. זה קטע קומי ותיק, אבל פתאום הוא מרגיש אקטואלי מתמיד. בעולם שבו הכול זמין, מהיר ומתחלף בלחיצת כפתור, גם מערכות היחסים שלנו הפכו לסוג של מרוץ. אף אחד לא רוצה לפספס, ולכן כולם ממהרים. התוצאה? אנחנו מדלגים על החיים עצמם.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אחת הסצנות המצחיקות ביותר במחזמר עוסקת במחסור החמור ברווקים. לא סתם רווקים, אלא רווקים שמתפקדים באופן שמאפשר להציג אותם בציבור מבלי הסברים מקדימים. כאישה רווקה, היה קשה שלא להזדהות. נדמה שהמחזמר הצליח לאתר את אחת התעלומות הגדולות של דורנו: לאן בדיוק נעלמו כל הגברים הפנויים, הרגשיים והזמינים? ובאמת, גברים יקרים, אם אתם קוראים את זה – קודם כל, כל הכבוד על המחויבות. ועכשיו ברצינות: להיות "לא מוכן לקשר" בגיל שבו כבר יש לכם רואה חשבון, קרן השתלמות ותוכנית חיסכון, מתחיל להרגיש כמו תחביב ולא כמו מצב זמני. מאחורי הצחוק מסתתרת כאן אבחנה חדה למדי על דור שמפחד להתחייב כמעט לכל דבר, ובעיקר לאנשים אחרים.
בן פרי הוא ללא ספק אחד הכוחות הבולטים ב"משתגעים מאהבה". במחזמר שמבוסס על חילופי דמויות בלתי פוסקים, הוא מצליח לבלוט בזכות מחויבות מוחלטת לכל תפקיד שהוא מקבל. אין אצלו חצי עבודה, אין קריצה לקהל ואין ניסיון "לעבור את הסצנה". הוא נכנס לכל דמות עד הסוף, מהשפה הגופנית ועד לפרטים הקטנים ביותר. תובל, הווירדו המביך והחינני שהוא מגלם, הוא רק אחת הדוגמאות לכך. פרי מצליח להפוך דמות שעלולה הייתה להיות גימיק קומי לדמות מצחיקה, אנושית ובעיקר זכירה מאוד. במחזמר שבו כולם טובים, הוא מצליח לגנוב לא מעט רגעים לעצמו.
גם דיאנה גולבי מצוינת לאורך כל המחזמר, כשרגע השיא שלה מגיע בשיר "הלילה אני אוהב". בעולם שהפך כמעט כל קשר למשא ומתן ציני, גולבי מביאה לבמה תמימות כמעט נשכחת. בכנות כמעט נדירה בנוף הציני של יחסים מודרניים, היא לא שרה על סקס, אלא על אהבה, על הרצון להתחבר באמת, להרגיש, להיות קרובים למישהו שאוהבים. זה רגע פשוט, כן ומרגש. גולבי נמצאת בתקופה נהדרת בקריירת המשחק שלה, ואם לשפוט לפי ההופעה הזו – נראה שעוד תפקידים גדולים רבים מחכים לה בהמשך הדרך.
המחזמר מסתיים באחד הרגעים החכמים והמצחיקים שלו: שני אלמנים שנפגשים בבית קברות בהלוויה של אישה שאף אחד מהם לא באמת הכיר. כנראה שלכל גיל יש את סצנת ההיכרויות שלו. השניים שרים על כל הדברים שכבר לא עובדים כמו פעם – הסידן שבורח מהגוף, הגזים שמשתחררים בזמן הלא נכון ושאר הפתעות שבאות עם הגיל. אבל בעוד הדור שלנו פוסל אנשים על הודעת וואטסאפ לא מספיק מרגשת, הם פשוט מושכים בכתפיים ושרים: "נו, טוב, אפשר לחיות עם זה". ויש בזה משהו יפה.
ראוי לציין גם את הליווי המוזיקלי החי של קובי ליליאן בפסנתר, אמינאט קובלנובה בכינור וגיל גולדין בקונטרבס, והכול תחת ניהולו המוזיקלי של ליאור רונן. הם אולי לא שימשו כשחקנים פעילים בעלילה, אך הנוכחות שלהם על הבמה העניקה להצגה עומק, נפח ואנרגיה שלא היו מתקבלים מפסקול מוקלט.
אבל לצד כל המחמאות, יש למחזה הזה בעיה אחת גדולה. גדולה מאוד. בשעה וחצי בלבד, "משתגעים מאהבה" מנסה לדחוס חיים שלמים. דייטים, אהבות, נישואים, ילדים, משברים, פרידות, זקנה ואלמנות – הכול מגיע במהירות מסחררת. בשלב מסוים התחושה היא לא של צפייה בחיים, אלא של רדיפה אחריהם. במקום להתמסר לרגעים, הקהל עסוק בלהדביק את הקצב, ובאופן אירוני, מחזמר שמבקש לעסוק במרדף המטורף של החיים, נשאב בעצמו לאותו מרדף.
וזה חבל, כי זו לא הערת שוליים. זה לא פגם קטן, אלא עקב אכילס משמעותי שמרחיק את המחזמר שנות אור משלמות. דווקא בגלל שהשחקנים מצוינים, הטקסטים חדים והביצועים המוזיקליים נהדרים, התחושה המתישה הזאת בולטת עוד יותר.
"משתגעים מאהבה" מבקש לספר את כל סיפור האהבה האנושי בשעה וחצי. זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ולפעמים נדמה שהמחזמר נופל תחת המשקל של עצמו. אבל כשפרי, גולבי, עידו מוסרי ואיילת רובינסון מקבלים רגע לעצור, לנשום ולתת לטקסט לעבוד – נזכרים כמה כישרון יש על הבמה הזאת. חבל שאין להם עוד קצת זמן להשתמש בו.
