עלובי החיים: כגודל הציפיות גודל ההנאה

כמעט שלושים שנים אחרי ש"עלובי החיים" עלה לראשונה על הבמה בישראל בכיכובו הבלתי נשכח של דודו פישר בתפקיד הראשי כז'אן ולז'אן, המחזמר עולה שוב בתאטרון הלאומי, עם קאסט שחקנים מרשים לכל הדעות, וגם הפעם לא מאכזב. הבמאי משה קפטן מוכיח פעם נוספת, שנה לאחר עלייתו המחודשת של המחזמר "שיער" בבימויו, שלמיוזיקלס הקלאסיים שקיבלו גירסא ישראלית בסוף המאה הקודמת, יש מקום וקהל גם בישראל של 2016.

המחזמר שמבוסס על ספרו של ויקטור הוגו בעל אותו השם, נכתב במקור על ידי הפזמונאי אלן בובליל והמלחין קלוד-מישל שנברג בצרפתית. הסיפור מתחיל ב-1815 וגולל כאמור את סיפורו של ז'אן ולז'אן, שהואשם בגניבת כיכרות לחם ונכלא למשך 19 שנים. כשהוא משתחרר על תנאי אחרי שנים של עבודות כפייה מפרכות, הוא נאלץ להתמודד עם אות קלון המסרב להימחק ועם ז'אבר הסוהר שלו שהפך לשוטר קפדן וקשוח שדולק בעקבותיו. שנים לאחר מכן, ולז'אן שהחליף את זהותו, התכחש לעבר ובנה את עצמו מחדש כראש עיריית מונטריי,  פוגש בפנטין, אם חד הורית חסרת כל המדרדרת לזנות, ונשבע לגדל את ביתה הקטנה קוזט. הסיפור ממשיך בפריז של 1832 על רק מרד הסטודנטים של מהפכת יוני. שם, קוזט בבגרותה מתאהבת במריוס ממובילי המרד וז'אן ולז'אן נאלץ להתמודד פעם נוספת עם עברו.

הסיפור המורכב נפרס על 17 שנה במהלך המאה ה-19 בצרפת. הספר עב הכרס תורגם למחזמר שאורכו הוא כמעט שלוש שעות והוא מושר כולו כמעט ללא דיבורים. למעט ז'אן ולז'אן אין דמויות ראשיות נוספות וזמן הבמה הנוסף מתחלק בין דמויות המשנה הרבות. על כן, מי שלא מכיר את העלילה יתקשה מעט. מומלץ לערוך הכרות ראשונית עם הסיפור כדי שניתן יהיה ליהנות מחוויה מושלמת בהצגה, ויש ממה ליהנות.

זו הייתה הפעם הראשונה שצפיתי במחזמר בעברית. חששתי שהמילים באנגלית יתנגנו לי בראש והשירים המתורגמים לעברית יפגמו באמינות הטקסט ובהתמסרות לקלאסיקה. אבל אהוד מנור ז"ל שתרגם את המחזמר בפעם הראשונה שהוא הוצג בישראל עשה עבודה מוצלחת ואמינה במיוחד שעוררה את אותם רגשות עוצמתיים שעוררו בי בעבר השירים באנגלית. יש לשבח את התפאורה המושקעת, התלבושות האותנטיות והתזמורת המעצימה בניצוחו של יוסי בן נון. עבודת הוידאו ארט הייחודית העניקה להפקה נופך עדכני ומרענן, במיוחד בסצנה קורעת הלב בה פנטין מדמיינת את קוזט בעת היא שוכבת בבית החולים.

ונעבור לחלק המעניין ביותר- הקאסט. נעשתה בחירה מעניינת של ליהוק זמרים לתפקידים הראשיים שאומנם שיחקו בעבר, אבל יכולת השירה שלהם היא כשרונם הבולט והמוערך יותר. אני שמח לבשר שרובם ככולם גם הפגינו משחק משכנע. הבחירה המפתיעה בזמר אמיר דדון לתפקיד הראשי התגלתה כהצלחה כבירה. דדון נכנס לנעליים הגדולות של אחת הדמויות הכי משמעותיות בתאטרון והצליח לסחוף את הקהל המשולהב ביכולות ווקאליות מרטיטות וכריזמה לא מבוטלת. שחקן התאטרון המוערך יגאל שדה מגלם את ז'אבר בצורה מרשימה ואמינה ביותר על אף הצדקנות הכמעט מגוחכת המאפיינת את הדמות. מירי מסיקה המגלמת את פנטין ורוני דלומי המגלמת את אפונין, מציגות כל אחד בדמותה הטרגית, משחק מרגש וקורע לב וקטעי סולו מעוררי השתאות. ועל הדמעות אסרב להתנצל.

 

אבי קושניר וחנה לסלאו, המגלמים את בני הזוג הנוכלים ת'נרדייה מספקים בחן רב ותאטרליות מהנה את האתנחתא הקומית הדרושה כדי לעמוד בחוויה הזאת שעל אף שהיא מהנה מאד היא מסע מסעיר ואינטנסיבי. עידו ברטל צולח את תפקידו הגברי והאמיץ ש אנז'ורא מנהיג המרד. גם הראל סקעת נושא על כתפיו בעוז את דמותו של מריוס. דווקא נראה כי סיפור האהבה עם קוזט, אותה מגלמת זמרת האופרה טל ברגמן, לא זוכה לתשומת הלב המגיעה לו, ודמותה של קוזט, סמל המחזה ומחוללת העלילה, אישה שעבורה גברים יוצאים או לא יוצאים למלחמות,  הייתה צריכה לקבל נפח רב יותר.

כדאי לתאטרון לשלב מסכים עם הטקסט המושר גם בצידי האולם, בנוסף למסך הנמצא מעל הבמה כדי שהצופים היושבים בקצוות יוכלו גם ליהנות מכך.
יש לציין לטובה, גם את הלהקה המורכבת משחקנים ושחקניות מוכשרים שמצליחים לשחק ולשיר בגאון וגורמים לצופים להתאהב גם בתפקידים הקטנים, בזונות המחוספסות ובסטודנטים האמיצים.

שלוש השעות עברו כהרף עין. לא מצמצתי וכבר הגענו לאפילוג. ההפקה מצליחה להעביר בצורה מעוררת השראה את המסרים האל זמניים של הסיפור, שכמו המהפכה הצרפתית קוראים לשוויון, חירות ואחווה ומאששים את הקלישאה שאין כח חזק מאהבה. שאפו.

יצאנו מ"עלובי החיים", מפריז של המאה ה-19, היישר לקריאות "בייגלה חם!" מחוץ להבימה ונחתנו היישר במציאות התל אביבית של שנות האלפיים. הטלטלה שעברנו באולם "חנה רובינא" הסתיימה אך המחשבות על הדבר המופלא שראינו ממשיכות להדהד. האם המרד היה לחינם? האם הצדק שווה את מחירו? איך הסיפור המטורף הזה מחולל בנו פסימיות משתקת ואופטימיות עוצמתית בו זמנית? אולי על השאלות האלה יותר קשה לענות, אבל לשאלה האם מחזות הזמר בארץ יכולים להיות תשובה מקומית מוצלחת להפקות הענק בברודווי? התשובה היא ללא ספק, כן. עכשיו יותר מתמיד.