למרות העלילה השטחית, "מצחיקונת" הוא שואו מקצועי ומלוטש

בתקופה שבה התיאטרון הישראלי שם בחוד חניתו גירסאות מקומיות למחזות הזמר הקלאסיים של ברודווי ולונדון ומנסה ליישר קו עם הרמה הגבוהה של התיאטראות מעבר לים, מגיע מחזמר פחות מוכר ושחוק שרוצה לשים את עצמו בשורה הראשונה יחד עם "עלובי החיים", "שיער" ו"סיפור הפרברים". אבל האם ל"מצחיקונת" יש את מה שצריך כדי להיות שם?

מיה דגן נכנסה לנעליים הגדולות של הזמרת והשחקנית האמריקאית ברברה סטרייסנד שגילמה את הדמות הראשית בגירסא הקולנועית של "מצחיקונת" מ-1968 ואף זכתה על תפקיד זה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר באותה שנה. אותה הדמות, פאני ברייס, עליה מבוסס המחזמר, הייתה כוכבת קומית ענקית בארה"ב של שנות ה-20 וה-30.  נדמה שיש חוט שני המקשר בין השלוש האלה. ברייס, סטרייסנד ודגן, מעבר להיותן מוכשרות במשחק קומי ובשירה, הדמות הזאת של השחקנית "המצחיקונת" שמתחילה בקטן ומגיעה לגדולה, מאפיינת את שלושתן ונדמה שאותו סיפור נכתב במיוחד עבור כל אחת מהן.

המחזמר על פי סיפורה של איזבל לנארט, מוצג בימים אלו בתיאטרון הקאמרי בבימויו של צדי צרפתי ועוסק כאמור בחייה של ברייס (בגילומה של דגן), בחורה יהודייה מברוקלין שחולמת לכבוש את הבמה של ברודווי. המראה שלה פשוט ורגליה רזות מדי כפי שנאמר במהלך ההצגה לא פעם, אבל על מה שחסר לה בחזות היא מפצה כפליים בכריזמה משכרת ואומץ לא מבוטל. היא מתחננת לאודישנים, מתעקשת ולא מרפה ובונה לעצמה קריירה מרשימה תוך כדי שהיא שומרת על ייחודיותה הקומית ולא מפחדת מאף אחד, לא ממנהל התאטרון הקטן ולא מהמפיק הגדול מברודווי.

פאני פוגשת את היזם והמהמר ניקי ארנשטיין, אותו משחק עמוס תמם. הוא מצליח, רהוט ונאה, פאני לא מאמינה שמישהו כמוהו יתאהב במישהי כמוה ונופלת בקסמיו. וכן, הוא גם מתאהב באישיותה המשעשעת והסוחפת. תוך כדי סיפור האהבה המתגבש, האיזון בין השניים מתהפך כאשר פאני מתפרסמת כשחקנית מובילה בברודווי וניק נחלש כאשר הוא מפסיד כספים לאחר שלקח חלק בעסקאות שהתבררו כטעות. הם מתחתנים ומביאים בת לעולם, וגבריותו של ניק מתערערת כאשר הוא הופך ל"בעל של" ואף מכונה בטעות "מר ברייס".

הסיפור הפשוט הזה מומחז על הבמה בצורה מעוררת השתאות. התפאורה יצירתית, הריקודים מהודקים, הספקטקל של ברודויי, האווירה הקברטית, הניואנסים מהוודוויל מתחברים לכדי יצירה אחת שהיא כולה שואו, בגדי גוף, נורות צבעוניות והמון רגליים מרקדות. אבל פעמים רבות מדי הרגיש לי שהאווירה הזאת מקבלת יותר תשומת לב מהסיפור עדי כדי כך שהרגשתי שאני במופע ברולסקה אמיתי ולא במחזמר עלילתי ומסוגנן.

דגן נראית כאילו היא נולדה לתפקיד הזה. רואים כמה מאמץ היא משקיעה בתפקיד שכידוע, עליו נלחמה ובשבילו הקריבה. היא מפזזת על הבמה, שרה מכל הלב ולא נחה לרגע. האינטנסיביות המזוהה איתה כל כך במקרה זה פשוט מהפנטת. עמוס תמם מצליח לאזן עם משחק מעודן ודמות שרמנטית ואמינה. הכימיה בין השניים נפלאה והרגעים הקומיים ביניהם הם עונג צרוף. ראוי לציין לטובה גם את שחקני המשנה. שלמה וישנסקי שובה לב בסולו הסטפס שלו כמנהל התאטרון, אסתי קוסוביצקי נהדרת כגברת סטיירקוש, עמית רייס מלא חיים כאדי ומתנועע כמקצוען ואורנה רוטברג משחקת כהלכה את גברת ברייס, אימה של פאני.

המחזמר מתעסק בקו עלילה אחד, בנושא אחד ומצמצם משמעויות חבויות. אף על פי כן, ניתן לתהות על השאלה המגדרית שהוא מעלה, האם הוא הקדים את זמנו בכך שאישה היא המובילה של העלילה או שאינו מספק כל חידוש כיוון שבכל רגע נתון פאני מוכנה לזרוק את כל הקריירה שבנתה בשתי ידיים עבור בעלה החתיך והמתוסכל. כשנישואיהם מתפרקים, אימה מאשימה אותה בכך. הרי אם הבעל מתדרדר לפלילים, האישה אשמה מכיוון שלא העצימה אותו כגבר. מדוע אישה חזקה יוצרת בעייתיות בחיי הנישואין? איכשהו הציפייה לאמירה מקורית וגורפת לא זוכה לקתרזיס.

הקריצה לקהל הישראלי בדמות המחוות היהודיות והמילים ביידיש הנזרקות פעמים רבות לחלל אוויר, נהדרת לחובבי הייידישפיל אבל לא מצליחה להפוך את המחזמר לרלוונטי לישראל של 2017. היותו יצירה רפלקסיבית, כלומר כזאת שעוסקת בתחום האומנות ממנו באה ובמקרה הזה התאטרון, תורמת להיותו ברנז'אי ואליטיסטי כאילו ונכתב עבור היהודים האריסטוקרטים של ניו יורק. חסר בו הקסם העל-זמני, הכל-אנושי שקיים במיוזיקלס אחרים, בסיפורים עוצמתיים ובדמויות כמו ז'אן ולז'אן או ברגר מ"שיער". בנוסף, היה ניתן לחסוך כמה נאמברים ולקצר את האורך המאיים של ההצגה, הרי הסיפור פשוט למדי.

עם זאת, כל אלו לא הפריעו לי. התחברתי לפאני, אהבתי את דגן, הופתעתי מהכריזמה של תמם. היידיש הזכירה לי את הילדות, הבדיחות הצחיקו אותי, הג'סטות הקסימו אותי, הריקודים והשירים הלהיבו אותי (אם כי לאחר ההצגה סירבו להתנגן בראשי, בניגוד למחזות זמר אחרים ששיריהם נשארו איתי חודשים רבים לאחר הצפייה). בהחלט נהנתי מהשואו שהונח לפניי. הדבר היחיד שהיה חסר לי הוא הרגש. הטרגדיה שעומדת בבסיסו של כל סיפור עוצמתי לא הצליחה לגעת בי. ניסיתי וניסיתי שוב, אך לצערי לא הצלחתי להרגיש את הכאב האמיתי של פאני או ניק כשאהבתם לא הצליחה לעמוד עוד בעול החיים. ההפקה מוקפדת והבימוי מוצלח ולכן, אני לא בטוח שהבעיה היא בהפקה הנוכחית וייתכן שהיא דווקא נעוצה בחולשתו של הסיפור המקורי. מה שכן, אם תבחרו ללכת, צפוי לכם שואו מהסרטים.

 צילום: דניאל קמינסקי

 

עוד ברשת סלבס:

עלובי החיים: כגודל הציפיות, גודל ההנאה

שלמה ארצי עובד על מחזמר חדש- "שאול"

מיה דגן ועמוס תמם מאחורי הקלעים של מצחיקונת

עוז זהבי יככב בתפקיד חדש במחזמר על פי שיריו של אריק איינשטיין

מי הם הזוכים בפסטיבל חג המחזמר בבת ים?