ההצגה הזאת לא מפחדת לצחוק על כל מה שכואב במציאות הישראלית
בהצגה המסקרנת "התחנה האחרונה", שני חיילים נאלצים להתמודד עם זיכרונות העבר בתחנת הרכבת שבין החיים והמוות. המחזה של היוצר-במאי אסף (סופנק) שטרסלר הוא קומדיה שחורה שלא רק מצליחה להצחיק, אלא גם לרגש ואף לעורר מחשבה
גם אם לא תאהבו את ההצגה, ביקורכם בה כנראה לא יהיה לשווא. כך לפחות מבטיח העלון של ההצגה "התחנה האחרונה", שעל גבו מצורף מתכון לעוגת שמרים. "הצגות זה עניין של טעם", נכתב בעלון. נדמה שזוהי דרכה של ההצגה לשבור את הקרח עם הקהל ולרמוז על אופיו של הערב עוד לפני שהאורות באולם כבים.
במרכז העלילה ניצבים שני חיילים - חיל ותיק וטירון צעיר - הממתינים יחד לרכבת בתחנת המעבר שבין החיים והמוות, תחת פיקוחה של קצינת קישור. דרך המפגש הלא שגרתי בין הדמויות בתחנה, הצופים נחשפים בהדרגה לסיפוריהם האישיים של החיילים, הנאלצים להתמודד עם שאלות של אשמה, זיכרון, מערכתיות וזהות.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
ההצגה (שהוצגה לאחרונה ב"צוותא" בתל אביב ושמאושרת בסל התרבות הארצי ובמשרד החינוך), שמוגדרת כ"קומדיה שחורה במדים לבנים", עומדת במשימה שהיא מציבה לעצמה. באמצעות דיאלוג שנון, היוצר והבמאי אסף (סופנק) שטרסלר עוסק במציאות המורכבת והכואבת של החברה הישראלית, ומצליח לעורר בצופה צחוק, אי-נוחות ועצב, לעיתים באותו הרגע ממש. המחזאי לא מנסה להפריד בין הרגשות, אלא להפגיש ביניהם. התוצאה לעיתים מבלבלת, אך דווקא בכך טמון חלק מקסמה של ההצגה.
מעבר לעיסוק במציאות הישראלית, "התחנה האחרונה" נוגעת גם בשאלות של זהות אישית וקבלה עצמית. המאבקים הפנימיים של הדמויות מעניקים להם עומק, והופכים גם את התפתחות העלילה למורכבת ומסקרנת יותר. העלילה עצמה שומרת על מסתורין ומשלבת תפניות לאורך כל הדרך, כך שסקרנותו של הצופה נשמרת עד לסיום.
על האיזון העדין שבין קומדיה ורגש מצליחים לשמור גם השחקנים. בין יותם רוטשיין, שמגלם את החייל הוותיק, ובין גיא נטאף, שמגלם את הטירון בהופעת הבכורה שלו, יש כימיה טובה ודינמיקה אמינה שמחזיקה את ההצגה לכל אורכה. אל השניים מצטרפת סלי עדן בר, המגלמת תפקיד כפול, וגונבת את ההצגה בכל פעם שהיא עולה לבמה, עם נוכחות כובשת ותזמון קומי מצוין
ההצגה, שאורכה שעה בלבד, מנצלת היטב את זמן הבמה שלה. מהרגע שבו הקריינות פותחת את הערב ומקבלת את בואם של החיילים החדשים בתחנה ועד לרגע שבו האורות נדלקים, היא מתקדמת במהירות, ומשאירה את הקהל דרוך וקשוב. עם זאת, היו כמה בחירות בימתיות שהרגישו מאולצות, מבלי שהיה ברור לחלוטין כיצד הן משתלבות ברצף העלילתי. את ההצגה מלווה תפאורה פשוטה ומינימליסטית, המאפשרת לסיפור ולמשחק לעמוד במרכז. כך ההצגה מצליחה לרתק את הקהל גם מבלי להישען על אפקטים מורכבים. יתר על כך, הפשטות דווקא עובדת לטובתה, ומאפשרת שימוש יצירתי יותר בתאורה ובמוזיקה כדי לבנות את האווירה ולהדגיש רגעים דרמטיים.
אם אתם מחפשים תיאטרון מעורר מחשבה שמשלב בתוכו הומור שחור, "התחנה האחרונה" מתאימה בדיוק עבורכם. ההצגה הזו מצליחה לעסוק בנושאים רגישים ורלוונטיים בחברה הישראלית מבלי להכביד מדי על מהלך הצפייה בה. היא אינה מנסה להוביל את הקהל למסקנה אחת ברורה, אלא מזמינה אותו להמשיך לחשוב גם אחרי ההשתחוויה.