"המלך עומד למות" הוא מחזה מוצלח. חבל שהיוצרים התעקשו להזכיר את ביבי

תפקידה של האמנות, מעבר להנאה, הוא ברור: להאיר, בין היתר, את הצדדים הפחות טובים של האנושות, להטיל ספק בדברים שנראים להדיוט הפשוט מובנים מאליהם ובחלק מהמקרים, לבקר את השלטון המקומי, בין אם אלו דיקטטורים נאלחים או דמוקרטים ליברלים, אם יש בנמצא באמת כאלו. מנגד, ברוב המקרים, הסרט, המחזה או הספר יוצרים תרעומת בקרב הקהל עד כדי זעזוע לנוכח העובדה שהפוליטיקאי, בחיר ליבם, עומד במוקד.

לשמחתנו, הצנזורה שמורה למשטרים אחרים (בינתיים?) ובישראל ליוצרים רבים יש עדיין חופש פעולה יצירתי בשם חופש הביטוי. בהלך הסערה הפוליטית התורנית, ואחת כזו שכנראה תהדהד עוד שנים קדימה, קרם לו עור וגידים המחזה "המלך עומד למות" מעל במת תיאטרון הקאמרי. לפני חודש, ההצגה הופסקה כמה פעמים אחרי שבמהלכה נקראו קריאות בוז מצדם של תומכי ראש הממשלה השנוי במחלוקת (או אם תרצו "ביביסטים").

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• בצל הביקורות - דרו ברימור מתחרטת: "לא אחזיר את התוכנית עד לתום השביתה"
• האלי ברי נגד דרייק: "השתמש בתמונה שלי ללא רשותי - זה חוסר כבוד"
• שלמה, עומר ועדן נפגשים במופע החדש של מיקי גבע (כלומר, בערך)

אני יכול להבין אותם. אחרי יום עבודה מפרך, בן אדם מתלבש יפה, מתיז על עצמו בושם, מגיע למעוז התרבות התל אביבי כדי לספוג קצת אסקפיזם לנשמה ובמקום, הוא מקבל ס(א)טירה פוליטית לפנים. אני נכנסתי למחזה במחשבה כי אין שום סיבה למדר קהל שלם, שחלקו בוודאי מנוי לקאמרי (סביר להניח שבזמן כתיבת שורות אלו המנוי כבר בוטל).

לענייננו. ביקורת פוליטית כבודה במקומה מונח אבל לא צריך ללכלך איתה כתבים קדושים, או במקרה הזה, מחזה פופולרי ומוצלח. מהצד השני של המתרס, עירד רובינשטיין ותום חודורוב, מעבדי המחזה, היו אמיצים מספיק כדי לעשות זאת. האם זו הייתה טעות מצד הנהלת הקאמרי לאשר את המחזה? ובכן, הקהל שהיה באולם חשב דווקא אחרת.

המחזה, שעוסק במלך ברנז'ה הראשון, נכתב בשנת 1962 על ידי אז'ן יונסקו הצרפתי-יהודי. ברנז'ה, שגילו 400 שנה, הוא אדם כל יכול שנותן פקודות לטבע (!), מכבה את השמש כרצונו ובימיו הטובים הוא היה שייקספיר, גוסס, אבל הוא לא יודע את זה. מי שעומדים לפניו ומבשרים לו את הבשורה המרה, ודוחקים בו להכיר בעובדה שאוטוטו הכל נגמר, הם אשתו הראשונה מרגריט ורופאו. אבל ברנז'ה מתכחש למצבו הפיזי המתדרדר ומנסה להוכיח שהוא עוד ראוי לענוד את הכתר ולשבת על כס המלכות.

מארי, אשתו השנייה, גם היא מסרבת להכיר בעובדה שמלכה האהוב עומד למות ומנסה בכל כוחה למנוע את הגזירה. רובינשטיין וחודורוב הופקדו על הנוסח העברי (רובינשטיין גם מביים) ונתנו לו פרשנות מודרנית ישראלית, תרתי משמע. השניים הלבישו על היצירה של יונסקו טקסטים מושחזים וחדים כמו חניתות כלפי אתם יודעים מי.

רמי ברוך מגלם את ברנז'ה, נטע גרטי את מארי אבל מי שגונבת את ההצגה היא דווקא קרן מור האדירה, בתור מרגריט, אשתו הראשונה של המלך הגוסס. הנוכחות של מור היא משהו שלא מלמדים בבתי ספר למשחק. היא ורסטילית ובסוף המחזה, כשמרגריט נשארת אחרונה לעמוד לצדו של ברנז'ה, כשרונה הגדול מתגלה במלוא עוצמתו. מור היא שחקנית טוטאלית. ברגע אחד היא משתמשת במניירות וניואנסים סטייל כוכבה מ"קופה ראשית" וברגע השני היא אקסית נשכנית ודורסנית אך מלאת חמלה.

"המלך עומד למות" הוא יותר מחזה פילוסופי מאשר מחזה פוליטי, אך הוא עבר עיבוד מודרני וטובל בביקורת סאטירית. לנוכח קולות הצחוק שהרעידו את האולם, הקהל מהצד הימני של המפה הפוליטית כנראה לא הגיע (וכבר לא יגיע) להצגה הזו. זו סערה בכוס מים. כן, רובינשטיין וחודורוב לא היו צריכים לבצע שינויים כל כך גדולים בטקסטים של יונסקו והמחזה היה יכול להתקיים ללא כל פרשנות פוליטית עכשווית מכיוון שהוא פוליטי בחלקו AS IS. מנגד, זה לא הופך אותו למחזה רע בהכרח. זה פוגם בו ואולי קצת משחיר אותו שלא במתכוון, אבל אפשר למצוא בו הנאה.

הטקסטים שנזרקים לאוויר לא משאירים מקום לספק: ברנז'ה של הקאמרי הוא בנימין נתניהו פר אקסלסנס. "הצבא משתין על הפקודות", כואב לי בצד – זו רק התייבשות", "תראו מה עשה קודמי בתפקיד" ועוד שלל ביטויים לעוסים לעייפה ששמענו בחצי השנה האחרונה, נאמרים בחלקו הראשון והאינטנסיבי יותר של המחזה. ההחלטה הזו הייתה יכולה לקבל אפקט הרבה יותר חזק במחזה חדש ולאו דווקא מחודש. ואם כבר ללכת על פוליטיקה "all in", בסופו של דבר, "המלך עומד למות" לא מגיע לקצה ולא מסתכן. הוא חוזר על אותם המסרים ושוב ושוב ובחלקו השני והפילוסופי יותר, הוא כבר נמרח.

אין מה לומר; יש כאן צעד אמיץ מאוד של הקאמרי כשהוא מכריז על חלקו באופן מובהק במחאה שמלווה אותנו כבר מספר חודשים. אמיץ, אבל לא בהכרח נכון כשמתייחסים למחזה. הטקסטים של יונסקו עסקו והתפלפלו בנבכי הפילוסופיה טיבטית וההשלמה של האדם עם המוות, אך חודורוב ורובינשטיין עיוותו, עיקמו וריתכו אותם מעט (הרבה) כדי להתאימם לרוח התקופה. יצא להם מחזה סביר, מצחיק במידה, בעיקר הודות לכישרון הענק של קרן מור ורמי ברוך, אבל גם קצת עקום.