ב"אביבה אהובתי" בישלו שקשוקה על הבמה והאולם התמלא בריח של בצל

הקולנוע הישראלי נהנה בשנים האחרונות מהצלחה ענקית הן בקופות והן בקרב הקהל והמבקרים. רק השנה, סרט הבורקס המודרני "ההילולה", המתבסס על סדרות הנוסטלגיה של האחים לבית אסייג, גרם לפיצוץ אוכלוסין באולמות והפתיע בענק. גם המועמדים בטקס פרסי אופיר שהתקיים השבוע הם עדות חיה על איכותו הגוברת של הקולנוע הישראלי.

עם סרטים מצליחים כאלו, העיבוד לבמת התיאטרון הוא יותר ממתבקש. לאו דווקא בניסיון לשחזר את ההצלחה אלא כדי לתת פרשנות נוספת ולספק לצופה חוויה פיזית ואותנטית. "אפס ביחסי אנוש", "סוף העולם שמאלה" ו-"גבעת חלפון אינה עונה" הם חלק מרשימה קטנה של סרטים שזכו לקבל עיבוד תיאטרלי וקצרו שבחים. הסרט התורן שמקבל עיבוד כזה בתיאטרון באר שבע (בשיתוף "הבימה") הוא "אביבה אהובתי", דרמת הפולחן שכתב וביים שמי זרחין בשנת 2006.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• שתהיה לנו שנה טובה (שנה טובה): אברהם טל שחרר אלבום הופעה חיה מקיסריה
• בזמן המשחק: שחקני פוטבול יונפשו - ויהפכו לדמויות של דיסני
• ליוצרי "הנזירה 2" הייתה הזדמנות לייצר המשך ראוי יותר. הם פספסו אותה

הקאסט של ההצגה כולל שתי שחקניות בתפקיד אביבה, הדמות הראשית: ענת מגן-שבו ורונה-לי שמעון. אני בחרתי לצפות במגן-שבו. אין לי דבר אישי נגד רונה-לי ואני לא רוצה להתעסק עם לירז "סטטיק" רוסו, אבל הסיבה העיקרית לבחירה שלי היא העובדה שעד כה נהניתי לצפות בקומיקאית המוכשרת בסדרות קומיות (אין כמו אילנית) - אך הפן הדרמטי של השחקנית המוכשרת עדיין לא התגלה במלא עוצמתו. לשמחתי, הוא התפרץ בשיא תפארתו בבכורה שהתקיימה בתיאטרון הבימה.

עלילת ההצגה מקבילה לזו של הסרט: אביבה (במקור אסי לוי) היא טבחית בבית מלון בטבריה. אביבה כותבת סיפורים, בעיקר למגירה, עד שאחותה אניטה (הילה סעדה) משכנעת אותה להיעזר בסופר תל אביבי (אודי רוטשילד/ירון ברובינסקי) ולפרסם את ספרה הראשון. הבעיה היא שלאביבה אין רגע אחד של שקט כדי לשבת ולכתוב: אימא שלה מאיימת לקפוץ מהחלון, הילדה שלה משוכנעת שיש לה משהו נגדה, בעלה מובטל עם פנטזיות ובנה הקטן מפחד להיות משוגע כמו סבתא שלו.

בסיומה של ההצגה עלה הבמאי שמי זרחין אל הבמה ואמר: "הדמויות של הסרט הן רוחות רפאים עבורי". זרחין מתייחס לעובדה ש"אביבה אהובתי" נעשה לפני 17 שנים. השחקנים על הבמה הצליחו להפיח רוח חיים ב"רוחות הרפאים" של זרחין. במשך קרוב לשעתיים ישב הקהל באולם, צחק ובכה ושוב פעם צחק, הודות לשחקנית אחת שהוכיחה סוף-סוף כמה היא ראויה לתפקידים דרמטיים: ענת מגן-שבו.

היא מגלמת את אביבה במשחק כמעט מופתי, ללא מניירות מיותרות ובאלגנטיות מרשימה. כולנו יודעים שהומור היא יודעת לעשות וזה בא לה בקלות. הקטעים הדרמטיים של הקומיקאית שבו אותי בקסמם וקשה היה להוריד ממנה את העיניים. ההחלטה של משה קפטן, במאי ההצגה, ללהק את מגן-שבו הוכיחה את עצמה כגאונית. דווקא מהמקום המצחיק והטיפשי של אילנית הקוסמטיקאית קלת הדעת מ"אחד העם", צומחת לה שחקנית דרמטית שיכולה בקלות להתברג בשורה הראשונה של שחקני התיאטראות הגדולים בישראל.

לצדה של מגן-שבו ניצב קאסט מצומצם אך מוכשר ביותר: שפי מרציאנו הצעיר בולט בנוכחותו ונכנס בקלילות לנעליו של איתי תורג'מן בתור אלוני, בנה של אביבה. מרציאנו הפתיע את הקהל כשהפציע עירום כביום היוולדו באחת הסצנות המצחיקות ביותר בהצגה ובכלל, הוא הופך אט-אט לשחקן טוב מאוד. ההפתעה הכי נעימה הייתה תקווה עזיז הוותיקה והאהובה בשילוב רובי פורת שובל, אחת הדיוות המוגזמות (לטובה) של התיאטרון והקולנוע הישראלי. השתיים מספקות אתנחתאות קומיות מלבבות בדרמה מרגשת.

אחד האלמנטים החזקים ביותר ב"אביבה אהובתי" גרסת הבמה, הוא הניסיון לדחוס אותנטיות לתוך שעתיים, גם מבחינת המשחק אבל בעיקר בכל הנוגע לתפאורה. כך למשל, אביבה מגיעה לביתו של הסופר התל אביבי ומגלה כי אין לו שום דבר במקרר מלבד ביצה, עגבנייה ובצל. כשאביבה החלה בהכנות, האולם כולו התמלא בריח מגרה של שקשוקה. הפעלת החושים הצטרפה לאמוציות מהטקסטים של ארז דריגס ולרגע יכולתי להרגיש שאני מבשל על הבמה. בקטע אחר בהצגה ירד גשם של ממש מהתקרה. הירידה לפרטים הקטנים היא מה שעושה את ההצגה הזו לטובה במיוחד.

"אביבה אהובתי" הוא עוד עיבוד מוצלח וכזה שיספק את היצר התיאטרלי שלכם להצגה אינטימית ומרגשת על חיי הפרברים, ביטול עצמי והגשמת חלומות. הוא ממשיך את הצלחת הסרט ועושה חסד לדמויות שלו. ענת מגן-שבו, בדיוק כמו אביבה, לוקחת על עצמה משימה גדולה (אולי מהחיים) וצולחת אותה כמו אלופה.