הומור שחור לבן

צילום ועריכה: גילי דנון

קתולי שחור מגוייר, פלסטיני נוצרי שנישא ליהודיה, אירי שהפך לחרדי ונער קולג' שעלה לישראל מופיעים ביחד. נשמע כמו תחילתה של בדיחה? לא רחוק מזה, למרות שכל הדמויות מציאותיות בהחלט. ארון פרימן, ריי חנניה, ישראל קמפבל וצ'רלי ווארדי האמריקנים, עורכים בימים אלה סדרת מופעי סטנד-אפ ברחבי ישראל, בהם הם צוחקים על דת, לאום, צבע וכל מה שביניהם.

היוזמה למופע החלה בהתכתבות בדואר אלקטרוני בין חנניה לווארדי. שניהם קומיקאים ופובליציסטים ידועים בארצות הברית. לאחר שנים של פעילות בתחום, הם גילו ששניהם גדלו באותה שכונה בשיקגו, מרחק בתים ספורים אחד מהשני. ווארדי עלה לישראל לפני כעשר שנים, אך הוא עדיין מתקשה להסתגל לתרבות המקומית. "החיים שלי היו טובים מדי", הוא מסביר את פשר עלייתו לישראל. היום הוא עורך אתר בשם israelisms, בו הוא משדר פודקאסט שבועי. ההומור של ווארדי מכוון בעיקר לעולים חדשים בישראל, והוא מתמקד בהלם התרבות הכרוך בעלייה.

חנניה הערבי-אמריקני, בן למשפחה ירושלמית במקור, מציג הומור יהודי מפותח, נוסח וודי אלן. הוא צוחק על משפחתו מרובת הילדים, על האוכל הערבי ועל הבדיקות שהוא עובר בשדות תעופה ובמחסומי משטרה. "אל חשש, אני לא חמוש", הוא מתבדח בתחילת המופע ומציג את צד האנדרדוג של דימוי הטרוריסט המאיים, שמיוחס לערבים בארצות הברית ובעולם המערבי.

לצד שני אלה, מופיע ארון פרימן, השחור המגוייר. פרימן הציג בהופעתו בצוותא בתל אביב הומור אינטלגנטי למדי, בו הוא שילב התייחסות לאירועים האקטואליים בישראל - מהיחסים עם הפלסטינים ועד לפרשת האונס של הנשיא קצב. קתולי אחר שהתגייר, ואף התחרד, הוא ישראל (כריסטופר לשעבר) קמפבל האמריקני ממוצא אירי. בעברו, קמפבל היה נשוי למצרית מוסלמית. היום הוא גר בשכונת בקעה בירושלים ומופיע מול עולים חדשים אנגלוסקסיים דתיים. למרות שגדל והתחנך כקתולי אמיתי, נראה שהוא אימץ לעצמו את ההומור היידי נוסח ג'קי מייסון הבריטי, כולל המבטא והשנאה העצמית.

אוסף אקצנטרי זה של זהויות מעורבבות ומפוצלות, נראה תחילה גרוטסקי, אבל בהמשך הוא מתגלה כאותנטי. אותה עוצמה ותעוזה ששירתה את האנשים האלה במעבר הלא קל בין דתות ותרבויות, היא זאת שמעניקה להם את היכולת לצחוק על הכל. הומור וציניות ידועים זה מכבר ככלים יעילים להתמודדות עם דיכוי ודעות קדומות. עם זאת, ההומור של הרביעיה רחוק מלהיות פוליטי, בועט ומעורר מחשבה. איש מהם לא מעז להרגיז באמת חלק כלשהו בקהל. איש מהם לא משדר אמירה נועזת שמתייחסת למציאות הקשה, ולא תמיד מצחיקה, של האזור. זו אולי חוויה תרבותית משעשעת, אבל הומור פוליטי זה לא.