יש לו, יש לו, יש לו: גיל ססובר חוזר במופע חדש ומעניין

הרבה שיערות צמחו באף מאז שגיל ססובר הפציע לחיינו עם דמותו של יפת בתוכנית המיתולוגית ההיא של טלעד, "הקומדי סטור", והמשיך עם הוגו ופיטר פן והפסטיגל, הנחייה בערוץ הילדים, וכל מה ששבה את דמיוננו בזמנו אל מול הצעיר המגניב הזה, עם העגיל באוזן וה"הו-הא!", בתנועה ההיא על הצוואר. אלא מאז - דממה. גיל ססובר ירד למחתרת, הרחק מכל ההמולה, כמה שנים טובות לפני שבאמת לא היה יכול ללכת ברחוב מרוב סלפוש ואינסטוש ומה לא. עכשיו הוא חוזר לבמות, ובקטן. כמה קטן? בואו נאמר שהמופע החדש שהעלה, "איפה אתה?" שמו, מוגדר כמופע חשאי לכל דבר, ללא יחסי ציבור וללא רעש, מעין ניסוי כלים. ניסיון אחרון, כמו שהוגו היה אומר, והרי גם לנו מגיע עוד ניסיון.

אז לאן נעלם גיל ססובר, אתם שואלים? לא רק אתם. השאלה הזו מרחפת מעל המופע כמו אצבע של ילד מהניינטיז מעל מקשי טלפון בזמן צפייה בהוגו, ולמעשה פותחת את ההופעה ובכך גם משחררת את הפיל מהחדר ושוברת את הדיסטנס המהוסס עם הקהל. לססובר יש קסם אישי, זה לא אבד לו בדרך. הוא חביב ואסיר תודה לקהלו, וכן, הוא גם נראה אותו דבר כמו לפני עשרים שנה. מה שהשתנה, לפחות באופן ההצגה כלפי חוץ, הוא המודעות המפוכחת, הבוגרת והצינית כלפי מעמד הסלב, הערצת ההמונים ותעשיית הפייק הזו, כפי שבאה לידי ביטוי באבא תקיף במיוחד שדרש שיחקה מול הילד שלו את יפת ושיעשה הוגו, למרות שהתפקיד שמור בכלל לדורי בן זאב. לא שססובר מריר על כך, הוא פשוט מביט לאחור בחיוך של "בחייכם, עזבו אותי, אני במקום אחר עכשיו", ועל הדרך גם מספק לקהל על את ליטרת הטרטע-טרטע-טרטע ושלום לבוא שבת.

מאחורי ססובר יושבים ארבעה נגנים - קלידים, גיטרה חשמלית, תופים וגיטרה בס - שמלווים אותו בשירים שכתב בעצמו והלחין איתי זילברשטיין. אין כאן נונסנס, אם לזה ציפיתם, אלא הגשה מקצועית ומושקעת של טקסטים רציניים על החיים. לא הכל מתאים למופע, אבל כולם לקוחים מסיפור חייו ומהחוויות שצבר בדרך. בולט לטובה השיר על אביו המנוח, בביצוע מרגש במיוחד. אבל מלבד ליווי מוסיקלי וגיבוי משעשע עם אביזרי במה, היה יכול להיות לנגנים תפקיד תומך יותר מאחר וניכר כי האינטראקציה איתם תורמת למופע והם מייצבים את ססובר ברגעי הנונסנס ומשחקי הלשון.

אז איפה גיל ססובר היום? הוא כתב ספרי ילדים, למד פסיכולוגיה והיה גם שותף בעסקים בתחום האנרגיה הסולארית, אבל חיידק הבמה עדיין שוחה בעורקיו והכריזמה והיכולת להצחיק הם כלי נשק שקיימים אצלו בארסנל. לכן נראה שהוא מרגיש בנוח לפתוח לעתים סוגריים עם תובנות לא קשורות (זה מוגזם, כמה שזה טיפשי) וחידודי לשון שלא תמיד עובדים (אבל חינניות בדרכן), וגם מבליח עם שתי דמויות חדשות, של עולה מצרפת ושל ערבי שהתגייר, שעל עף האקטואליות שבהן הן שייכות יותר לז'אנר הגששים, שניכר שססובר שואב מהם השראה. על אף החן שבהן, בשלב הדמויות המופע מוריד הילוך ומתרחק מהשאלה המקורית - לאן פאקינג נעלם גיל ססובר? - ודווקא מבט אישי יותר היה עושה חסד עם המופע, כמו גם הידוק חומרים ובימוי ממוקד יותר.

אבל גיל ססובר לא נעלם, הוא פשוט לא חייב לאף אחד דין וחשבון. ברצותו ילך וברצותו יחזור. כמו כוכב ניינטיז אחר, אחד ליאור מילר, הוא מצא את הפלאשים בוהקים מידי, נתן לזמן החולף לתת לכולם להירגע וחזר כמו שמתאים לו, עם מופע קטן ומחתרתי שמביא לידי ביטוי את הצד היצירתי שבו ואת הפרפורמנס שנעלם. בינתיים הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, מה שמחלץ ממנו תובנות ציניות ומשעשעות על החיים כאבא לפעוטות ועל ה"עבודה" החדשה כאבא. למרות שהיה כדאי להוריד הילוך בעצבים המדומים שהוא מפגין, משל היה רעיית ראש הממשלה, המצוקה החברתית אותה מבטא ססובר אל מול העולם המתחדש לנגד עיניו בחלוף הזמן מעוררת הזדהות.

הזמן חלף, וססובר מנסה להדביק את הפער: מול הסלנג החדש, הטכנולוגיה המתקדמת, הרשתות החברתיות והטלפונים הסלולריים, פגישות המחזור המדכדכות שמפגישות אותנו עם הגוף שמשתנה עם הגיל, והתשוקה של כולם מסביב לחזור לעבר ולהתרפק על נוסטלגיה שקיימת רק בדמיונם, ובתוך כך הוא נזכר בילדותו בחיפה, בילד השובב שהיה ובאביו שסטר לו רק פעם אחת ויחידה, לאחר שאיבד את דרכו וחזר הביתה בניידת משטרה.

אז לאן נעלם גיל ססובר? הוא עדיין כאן. ואם תהיו זריזים מספיק, תוכלו להספיק לראות אותו בקאמרי ביום חמישי הקרוב, 15.2.18, מספר על החיים ושר אותם, במעין מופע סטנדאפ ומוזיקה אישי. אם לא מצפים לערב סטנדאפ אלא לערב סיפורים אישי וניסיוני של אמן במה מוצלח, אפשר למצוא בקלות את גיל ססובר החדש, ולהיפרד מהתחפושת של יפת וביחד איתה מהנוסטלגיה והגעגועים - ובהשתקפות שלה גם לעצמנו בתקופה ההיא - ולהתבגר בחיוך מפוכח ומשלים. אבל בחייאת, תן עוד ניסיון אחד בהוגו, יש לי הרגשה שהפעם אצליח.