הוא לא היה מושלם, אבל המופע המדובר היה מלא בכוונות טובות שפיצו על מגרעותיו

האירוע "נאומים נגד הייאוש" שהועלה אמש (שלישי) במסגרת פסטיבל ישראל, המתקיים זו השנה ה-64, התחיל חזק מאוד, ודעך ככל שהתקדם הערב. כך, בעוד שבחוץ היה חם כל כך עד שירד גשם עכור, בתוך האולם של תיאטרון ירושלים נאספו שלל אומנים מכל מיני סוגים, במטרה להשתמש בטקסטים מעוררי השראה מהעבר בשביל להפיח רוח במפרשיהם של קהל היושבים בחדר.

תוכן הערב, שהונחה על ידי גורי אלפי ואלי חביב המוכשרים, היה לא-ברור לקהל, שנמשך אליו בעיקר בשל השמות הגדולים שהופיעו בו, או בשל הפרמיס של ערב של פסטיבל ישראל שנסוב סביב מילים ואקטואליה (הייאוש הוא האקטואליה של חיינו בימים אלו) – ומשום כך, התמסר הקהל מראש לחוויה שלא ידע לנחש את טיבה.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• אחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם ביטל השתתפות סרט על 7 באוקטובר
• "עושים דיסני בזמן המלחמה – הדיסוננס גדול, אבל זה חשוב": כוכב "היפה והחיה" פותח הכול
• דניאל סלומון עושה את זה שוב - והפעם עם בלדת אהבה מרגשת

הקונספט: כל אומן עולה לבצע נאום או טקסט שנוגע ברגש ומפעיל לבבות לפעולה, תוך עשיית אינטרפרטציה אישית של המציג ושילוב בין דיבור לדרכי ביטוי אחרות. כך לדוגמה, קטע שכתבה לאה גולדברג ננאם כשברקע מקהלה יוונית ששואלת שאלות תם, ונאום של דויד גרוסמן דוקלם בליווי תופים וגיטרה.

בין הקטעים עלו המנחים לרווח את הדרמטיות של הטקסטים עם הומור, לבחון דרך שיחה קלילה את מרכיביו של נאום טוב (אתוס, לוגוס ופתוס כדברי אריסטו), ולגשר על כל אי-הבנה של הקהל את הסיטואציה הלא-מוכרת שהוא מצא את עצמה בו – והם עשו זאת היטב.

אולם, בניגוד לחששות ראשונים, פתיחת המופע לא הותירה תחושת היזקקות לגישור כלל. כאשר גלית חוגי עלתה לבמה והחלה לדקלם בהתרגשות את קטעה האדיר של גולדברג "על אותו הנושא עצמו" – ובעוד שהיא מסבירה כיצד "לעולם יהא שדה-שיבלים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטאנקים, ואפילו מטרתם של הטאנקים הללו נשגבה ביותר", כל בן אנוש ששהה במקום ושהצליח לעקוב אחר המילים החודרות, התמלא צמרמורות והתרגשות לקראת העומד לבוא.

אחריה עלה נורמן עיסא שהיה לבוש כמו בנימין זאב הרצל, והחל לדקלם את קטעו החזוני-אוטופי מ"אלטנוילנד" על המדינה שתקום פה לכשתקום, שתהיה מלאה בצדק וברוח, תוך שהוא מתפשט מתחפושתו עד שנשאר רק בחולצה שעליה המילה "אהבה" כתובה בערבית. בשלב זה, הוא עבר לסיים את הקטע – עד ל"אם תרצו" – בשפה הערבית. זה היה קטע חכם, יפה ומעורר מחשבה, וביורדו מהבמה עיסא זכה למחיאות כפיים סוערות, ברוח הקהל שנוהג למצוא עצמו באירועים של פסטיבל ישראל. בקטע הזה, שמתח ביקורת עדינה על מדינת היהודים ביחס לחזונה האוטופי, הוא-הוא דווקא הסממן הברור ביותר להגשמת חזונו של חוזה המדינה.

בהמשך עלתה לבמה מיה לנדסמן, שתוך כדי שניגנה על מערכת התופים שהוצאה עבורה ולוותה בגיטרה – דקלמה את נאום "הלב החושב" של גרוסמן, שעושה דרכו במיומנות מסיכומו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין את חייו במשפט אחד: "האומנות עשתה אותי אדם מאושר'" עד לתפילתה האישית של אתי הילסום ז"ל בטרם נרצחה באושוויץ להיות "הלב החושב" של מחנה ריכוז והשמדה שלם, שמלא באנשים המבקשים לנעול את הרגש כדי להתגבר על התופת. כך, עוצמתו של הערב נעוץ היה בעובדה שרובם של הטקסטים היו כל כך מדהימים, עד אשר שגם הבלי תיפוף מיותרים לא יכולים היו להרוס אותו.

בהמשך הערב דקלמו אלפי מנאומו של צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול", משפחת ברוש (שהם כמובן "אנסמבל מייקל" המעולה) קטע מנאום קבלת פרס הנובל לספרות של ש"י עגנון, יוסי אלפי את התייחסותה המדומיינת של טיילור סוויפט (שתהפוך לדוקטור, מסתבר) לאומה בעוד 30 שנה, נועה קולר את נאומה של הפמיניסטית הרדיקלית אנדריאה דבורקין, ונגה ארז קטעים שאיגדה מתוך כתביו של יאנוש קורצ'אק ועיבדה ל"שיר" (או מה שזה לא היה).

עם התקדמות הערב, התחושה הייתה שהקטעים הופכים לפרינג'יים הרבה יותר, והטקסטים לחזקים פחות. כך, בעוד שהטקסט הראשון של גולדברג דיבר על ערכה הסגולי של השירה בעולם, הטקסט של קולר לא היה קרוב ברמתו או בתוכנו, ונדמה היה שבשם הרצון להביא טקסט עם מטען פוליטי, מוכנים היו להתפשר על האיכות, והקהל נותר תוהה אם יוצרי האירוע הבינו את הפוטנציאל האדיר שהיה בידיהם ואת הפספוס שבדבר.

אין זאת לומר שקולר לא הייתה ראויה למעמד. היא העבירה את הטקסט החריף בצורה מושלמת, בכנות גדולה ובחן הרגיל שלה. אולם, הבחירה להעלות טקסט שמאשים את כל הגברים בעולם ביצירה של מערכת דיכוי של נשים (הנאום נסוב על ההנחה שהאונס הוא האנטיתזה לשוויון, וכי כל זמן שהוא לא תופעה שמודרה מהעולם, גברים באשר-הם לא מותרים לחיות בנחת) הייתה לא טובה. המרגש שהיה פה הוא לא הטקסט אלא הסאב-טקסט, ופתאום כבר לא ברור היה שמדובר באירוע-איכות שמוקדש למילים.

לבסוף עלתה נגה ארז לבמה לשיחה על אימהות טרייה – שבה העבירה בקהל את הטלפון כדי להשוויץ בתמונות של הילד, בזמן שאלפי וחביב עשו רעשי התרגשות ברקע, ולאחר מכן הופיעה עם אגד מקטעיו של קורצ'אק, כשעל הבמה מלוות אותה בנות צעירות ממקהלת "נונה". הכוונה טובת-לב, המילים של קורצ'אק יפהפיות, אך הביצוע היה רע והגימיק של הילדות עורר אי-נחת. או, כפי שאמרו המנחים לאחר הופעתו של עיסא, "זה היה מאוד פסטיבל ישראל".

אפשר להוריד את הכובע בפני מארגני המופע על כמה מהקטעים בו שהיו מבריקים – גם בביצועם, אך בעיקר בתוכנם. להבא, אנשי הפסטיבל לא צריכים לפחד להתמסר למילים כשאלה כל כך יפות. הן לא זקוקות לעזרה, למסגור פוליטי או להסחות דעת. הן רק זקוקות להישמע, והפסטיבל יודע זאת, ובכל זאת מחפש תדיר לטשטש את שאין צורך לטשטש ולקשט את שאין צורך לקשט. כפי שאמרה לאה גולדברג, "למילים יש יכולת סגולית לייצר תקווה", והפסטיבל בחר משום-מה להתעלם מדבריה.

"נאומים נגד הייאוש" היה מלא בכוונות טובות ובטקסטים יפים שיש רק לשבח. גם אם לא היה מדובר בערב מושלם, המוצלח בו היה רב יותר מאשר הלא-מוצלח שבו.