כמה מטובי סופרי ישראל איחדו כוחות לערב שכולו אהבה גדולה למילה הכתובה

עמוס עוז ז"ל אמר פעם שסיפור טוב צריך שלושה אלמנטים: פצע, זקנה ומרפסת. אמש (רביעי), בית הנסן בירושלים התמלא מאות אורחים לערב שלעיתים נעדר מרפסת, אך כזה שהיה רווי בזקנה ובפצע, ובעיקר באהבה גדולה למילה הכתובה.

באירוע האינטראקטיבי "דורבנות", שנולד כחלק ממופעי פסטיבל ישראל במטרה לציין 25 שנים של חלוקת פרסי ספיר לספרות של מפעל הפיס לטובים שבמספרי הסיפורים הישראליים, חולק המרחב של בית המצורעים הישן שבשכונת טלביה לתשע עמדות שונות, כאשר שלוש מתוכן היו "המופע הראשי" שאליו הובלה הקבוצה כולה יחדיו, ושש הנותרות היו עמדות "בחירה" שאליהן יכולים היו לגשת החפצים בכך. האירוע היה במתכונת של "דלת מסתובבת", כך שהקבוצה החדשה תגיע לעמדה שממנה בדיוק התקדמה הקבוצה הקודמת, וכן הלאה.

בעיקרו של הערב, כך הוצג בכניסה למרחב התרבות הירושלמי, עמד הרצון לחגוג את מלאכת הסטורי-טלינג (סיפור הסיפורים), והמופעים התרכזו כולם סביב פיוז'ן חדשני בין אמנות המילה הכתובה לבין מדיומים אחרים. כך, שולבו קטעים מספרים מוכרים לתוך שירים חיים, הוכן לעיני הקהל ברד "בטעם הספרים" שעל הליך כתיבתם שמענו, וסיפורים קצרים הפכו לשירים לא-קונבנציונליים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• בסרט הזה יש נופים עוצרי נשימה ומשחק מרשים, אבל גם הרבה מעבר לכך
• חייה הפרטיים של מלכת הזמר נחשפים לראשונה בתערוכה לזכרה
• הזמר שמתמודד עם מאניה-דפרסיה: "לומד לנצל את יתרונות ההפרעה"

בעמדה הראשונה הופיעו דניאל קורן והבודיסטוות, ששילבו קטעים מתוך ספרי קאלט ישראלים כמו "שום גמדים לא יבואו" (שרה שילה) ו"מישהו לרוץ איתו" (דויד גרוסמן), ואירחו את הסופר שמעון אדף ואת קולה המוקלט של אסתר פלד.

המופע השני התקיים בחצר הפנימית של הבניין, ובו התנהלה שיחה בהנחיית הזמרת-שחקנית אביגיל קובארי המקסימה, עם שתי הסופרות זוכות פרס הספיר נעה ידלין ואילנה ברנשטיין, שסיפרו על הליך הפיכת הדף הלבן לסיפור דרך הקבלת המלאכה לשלושת מצבי הצבירה.

כך, ברקע עלייתן לבמה, עשן לבן ריחני (בריח של "דף חלק") פוזר על הקהל, פרי יצירתו של סטודיו מ.ל.א (MELA), ובעוד שתי הסופרות הקבילו את יצירותיהן לגשם שוטף (ידלין) ולברד של אבנים (ברנשטיין), נשמעו במכוון גירודי קרח רועשים ברקע, שמשאריותיו הוכן ברד מלא-סירופ "בטעם הספרים עצמם" (בין המרכיבים: מלח גס, קקאו ומרווה), שהוגש לקהל בעמוד מתוך ספרן שקופל לריבוע והפך להיות כלי הקיבול.

בתום המופע השני, הקהל הועבר לקומה העליונה של הבניין המרשים, בו המתינו השמות הגדולים ביותר שהיה לאירוע להציע – אתגר קרת וארקדי דוכין (בליווי אדם בן אמיתי על הגיטרה), שפצחו במופע אינטימי של סיפורים קצרים שכתב קרת ושעובדו על ידי דוכין לשירים, שהחל בקריאה "מי שאין לו פוסט-טראומה שירים את ידו", והמשיך מיד בגילולו של קרת סיפור על נער שבור-לב שלקח את חייו בצבא.

ברוח זאת, קרת, שהיה לבוש בטי-שירט של חייזר שמצמיד אקדח לראשו, סיפר את סיפורו של ילד שהתחבא טוב כל כך במהלך משחק מחבואים, עד שלא הצליח איש למצוא אותו לעולם, ולאחר מכן המשיך לעוד סיפורים קצרים-מולחנים שכולם מתארים בדרכו הייחודית התמודדות עם עצב ובדידות במציאות המוזרה שבה אנו חיים.

בתום המופע השלישי, שוחררה הקבוצה להסתובב לבדה בין שש עמדות שונות ברחבי בית הנסן, בהן ראויות לציון במיוחד המיצג "מה שנשאר", שהעלה בדפוס ידני על קנבס לבן משפטים שבחר הקהל מתוך הספרים האהובים עליו, ועמדת "ספרים שכאלו", שבה האמנית עלית קרייז ראיינה אנשים מהקהל על הליך הכתיבה שלהם את הספרים שלא הם כתבו.

"כשקשה, אז מקימים להקה" צוטט קרת את דוכין במהלך המופע שלהם, "וכשאתה סופר שלא יודע לעשות מוזיקה וקשה – מצטרפים למישהו שכן". כזהו קרת: מקסים, שנון וכן, וכזה היה הערב כולו – ניסיון כן, לעיתים קרינג'י, שלעיתים חטא למטרותיו (לא היה איש בקהל שזקוק היה לרעשי הרקע של גירוד הקרח בזמן ששתי סופרות מוכשרות מדברות על הליך הכתיבה שלהן), שרוכז בכישרון סביב אהבתם המשותפת של כל הנוכחים במקום למילה הכתובה. ומשום שכזה היה הערב, ניתן לסלוח לו גם על הגדולות שבמגרעותיו.