בתחילת ההצגה הקהל התבקש לעצום עיניים ולהפסיק לכעוס. זה עבד כמו קסם

בימים האחרונים אנחנו נתקלים בכותרות ענק אודות הפסקת האש ושחרור החטופים ההדרגתי. בתוך כל רצף האירועים, רבים מסתובבים עם תחושת קשות, כשביניהן תחושת אשם כבדה - והרי איך אפשר לצאת מהבית לבית קפה או לקניון כשיש ישראלים שנמצאים בשבי החמאס כל כך הרבה זמן? ואיך אפשר ללכת לבית הקולנוע או לתיאטרון בשעה שיש עשרות אלפי אנשים שנאלצים לחיות כמו פליטים במדינתם כי פונו מביתם?

השאלות הגדולות הללו מקבלות תשובה על ידי מומחי כלכלה כאלה ואחרים שיושבים באולפנים ומזהירים מפני קריסה של המשק, על ידי פסיכולוגים שמציעים להתנתק מהחדשות ומהרשתות החברתיות ולהתאוורר בשביל לשמור על החוסן הנפשי שלנו בכל מחיר. מה גם, שאי-אפשר להתעלם מהפן האישי: בתור אחת שבן הזוג שלה נמצא במילואים מהיום הראשון למלחמה, הייתי חייבת למצוא דרך לאסוף כוחות. אחרי יותר מ-50 יום של דיווחים בלתי פוסקים, גייסתי חברה למשימה ויצאנו לצפות ב"ימים טובים פי אלף", המופע המוזיקלי החדש של תיאטרון הקאמרי.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• נמאס לכם מתרבות ה-WOKE הפוליטיקלי-קורקט? צפו ב"מתודלקים"
• ארגונים יהודיים נגד קניה: "אנטישמי, מגעיל לראות אותו מקיא שנאה"
• "נאלצו לעבור בדיקת הרפס - כי המנחה נהג לנשק אותן בפה"

בכניסה לאולם הקטן (שתפקד כמרחב מוגן במקרה שמישהו שם בעזה יעז להפר את הפסקת האש) פגשנו קהל מגוון במיוחד: חילונים, דתיים, תל אביבים ומפונים מעוטף עזה שממש מתגעגעים הביתה. אנשים שראו כמה וכמה מלחמות בחייהם, וכאלה שזו המלחמה השנייה או השלישית שהם חווים. הקהל התאסף בצורה מסודרת, ועל הבמה שהייתה מעוצבת כמו חלל ביתי ונעים עלה השחקן דרור קרן וביקש מכולם לעצום עיניים ולהפסיק לכעוס. אין כל ספק, מדובר במשימה לא פשוטה בימים טרופים אלו.

קרן לקח את הטקסט היפהפה של הסופר אתגר קרת "סימני חיים" שאותו פרסם בצל המלחמה, והעניק לו דופק. הרגשתי שזה סיפתח מבטיח, ולא טעיתי. כמה רגעים אחר כך הצטרפו לקרן סוללת שחקנים מכובדת בעלת יכולת ווקאלית ומוזיקלית מרשימה בהחלט: נוי הלפרין, אלעד אטרקצ'י, שני שאולי, גלעד שמואלי, אודיה קורן ותום חודרוב, והצליחו לחבר בין טקסטים מופלאים של כותבים כמו דויד גרוסמן ויאיר אגמון, לבין שירים שמדברים את האופטימיות הישראלית במיטבה כמו "מדינה קטנה", "מחכה", "זן נדיר", "בך לא נוגע", ו"יכול להיות שזה נגמר".

לרגעים הרגשתי שלא מדובר בצפייה במופע, אלא בטיפול קבוצתי. מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק, מייבבת בבכי, ואז שרה עם הקהל כי יש לנו מדינה קטנה שמתחמקת מצרה. השחקנים תקשרו איתנו נפלא, העבירו אותנו דרך קשת של רגשות ובעיקר נתנו תוקף לכל תחושה וחוויה שעברנו בימים האחרונים. החל מהמפגש עם השכנים בחדר המדרגות בזמן האזעקות, ועד לשיח בין חברות בקניון שבו הן מתארות כיצד הן מסייעות להתנעת המשק ואת הדרך היצירתית שלהן לשרוד בתוך הטירוף - כמו למשל ההחלטה לקבוע תור לקוסמטיקאית בכל מחיר.

ההומור הוא כלי מאוד משמעותי ב"ימים טובים פי אלף". בין רגעי הבכי לצמרמורת ההתרגשות, יוצרי המופע השאירו הרבה מקום לצחוק. אחד הקטעים המשעשעים היה כשחודרוב הסביר לקהל מדוע חשוב שנשנה את הצליל של האזעקה. בדיוק כמו שצליל הסירנה של האמבולנס נשמע כעת כמו צליל של אוטו גלידה. כך טוב יהיה אם נשנה את הצליל של האזעקה. הקהל הציע כמה הצעות, והן נבחנו על הבמה.

השחקנים לא שכחו לתת כבוד לדמויות מפתח במלחמה, ובאחד הקטעים הגדילו לעשות ועלו עם חולצות של ברהנו טגניה, דני קושמרו ודובר צה"ל דניאל הגרי. בהמשך אפילו נתנו טיפים לשינה טובה בזמן המלחמה ולא שכחו לגעת בעניין האכילה הרגשית בתקופה רגישה זו. אחד הקטעים המרגשים ביותר במופע היה הרגע שבו בחרו להשמיע את קולות הילדים מהעוטף. ילדים שסיפרו על התחושות שלהם בימים אלו, הגעגוע לאוכל של בית, הדאגה לחבריהם והחיים בתוך מציאות כל כך מורכבת ולא נתפסת.

אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל המופע שעלה בזמן קצר יחסית, ועם הניהול המוזיקלי הנהדר של פיטר רוט, הוכיח שלא כך הדבר. בסיום הערב הקהל לא הפסיק למחוא כפיים בהתרגשות לצוות השחקנים המוכשר. מבחינתי, "ימים פי טובים פי אלף" היא סיבה מעולה לצאת מהבית - גם בימים קשים. זה הניצחון הגדול שלנו, להכניס משב רוח אופטימי, צלילים שמעניקים נחמה ולהדליק את האור גם בימים אפלים.