המחזה האנטישמי של שייקספיר חוזר לבמות - כשהוא רלוונטי מתמיד: "כמו וירוס עקשן"

כשמשה קפטן ומירי לזר החליטו לביים יחד את "הסוחר מוונציה" של ויליאם שייקספיר, הם ידעו שהם נכנסים לשדה מוקשים תרבותי. המחזה האלמותי, שעלה לראשונה על הבמות בסביבות שנת 1598 (אם כי השנה המדויקת לא ידועה), מציג את דמות היהודי באופן מורכב וכואב, דבר שבולט במיוחד בימינו, במציאות שבה האנטישמיות חוזרת לחיינו באופן בוטה במיוחד מאז 7 באוקטובר. במקום להתחמק מהאתגר, השניים בחרו לצלול היישר לתוך הפיל שבחדר.

"גדולתו של שייקספיר היא בכך שמחזותיו הם על-זמניים ורלוונטיים תמיד", מסבירה לזר בריאיון שהעניקה לרשת 13 לרגל עליית ההצגה בתיאטרון הבימה שבתל אביב, שבה מככבים חנה לסלאו, דאנה איבגי, יגאל שדה ועוד. "הסיבה העיקרית לכך היא ששייקספיר ידע לכתוב אנשים, ולכן הדמויות, מערכות היחסים והעלילות יכולות לחצות זמנים ומקומות. לצערנו, כולנו יודעים עד כמה האנטישמיות רלוונטית להכאיב גם היום".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• "כשחשפתי משהו מאוד אישי, התגובה הראשונהשקיבלתי הייתה 'זה כאילו כתבת את זה עליי'"

• אחרי שהפך ללהיט ענק בברודווי: המחזמר "ביקור התזמורת" מגיע לישראל

• "אנימציה יכולה להתקרב למקומות הכי כואבים. לפעמים היא יכולה להיות אגרוף בבטן"

כדי להעניק למחזה בן מאות השנים רלוונטיות לימינו, השניים מצאו פתרון נועז: הם העבירו את אירועיו לברלין של 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון. "קפטן בא עם הרעיון למקם את המחזה בברלין 1933, ואני חשבתי שזה לא פחות ממבריק", היא מספרת. "גרמניה הדקדנטית של שנות ה-30, שהייתה ידועה במועדוני הלילה שלה – הייתה לנו פלטפורמה מדויקת להתרחשות העלילה הזו".

הבחירה הזו אינה אקראית. במקום שבו "סיר הלחץ" של המפלגה הנאצית מתחיל לסגור על מיעוטים, יהודים והומוסקסואלים, עלילת המחזה מקבלת עוצמה חדשה. "ראינו בקשר הגברי בין אנטוניו ובסאניו קשר הומו-ארוטי לכל דבר", מגלה לזר. "כך גם בגרמניה של שנות ה-30 – בברלין התבססה תרבות גאה תוססת, ואף התחילה שם תנועת זכויות אזרח להומוסקסואלים".

שינוי מרכזי נוסף שביצעו היוצרים הוא הפיכת דמותו של שיילוק, המלווה בריבית שמחתים את דמותו של אנטוניו על כתב ערבות, שלפיו אם הוא לא ישלם לו את החוב שלו במועד – הוא ייאלץ לשלם את חובו בליטרת בשר מבשרו שלו, לאישה, אותה מגלמת לסלאו. "זה שינוי נוסף בגישה למחזה שלקחנו על מנת לדבר גם על מיזוגיניה, ולייצר דמות חזקה אך מעוררת חמלה", מבהירה לזר. החיבור של לסלאו לתפקיד אישי במיוחד, שכן הוריה היו ניצולי שואה בעצמם.

לזר לא מתחמקת מהמורכבות של העבודה על מחזה שכזה: "לעיתים קשה לעסוק במורכבות כזו. העולם סביבנו כל כך מורכב, שלפעמים אנחנו רוצים שפשוט יגידו לנו מי הטוב ומי הרע, אבל הסיפור של שיילוק ושל יהודי העולם בכלל עוד לא נגמר, והוא מורכב וכואב, וצריך להסתכל לו בעיניים".

"אנטישמיות משנה צורה"

ההפקה עוטפת את המחזה המקורי בפרולוג ואפילוג מיוחדים, שנכתבו על ידי הדרמטורגית נגה אשכנזי. הם מספרים את הסיפור דרך עיניה של המשרתת פראו גובו, אותם היא מגדירה כסיפורם של העומדים מנגד: "אלו שראו את הנולד, ראו את השנאה כלפי יהודים, ראו לאן הכול הולך – ולא עשו דבר".

לדברי ד"ר רחלי ברץ, ראש המחלקה למאבק באנטישמיות בהסתדרות הציונית העולמית, ישנה בהפקה החדשה חשיבות רבה. "האנטישמיות, כפי שמדגימה דמותו של שיילוק, אינה תופעה היסטורית שנעלמה – היא פשוט משנה צורה ומתאימה את עצמה לרוח התקופה", היא מסבירה. "כמו וירוס עקשן, היא עוברת מוטציות, אך מהותה נותרת זהה".

היא אומרת כי ניתן לראות דוגמאות ברורות לאנטישמיות בהתפרצויות שלה מאז 7 באוקטובר, התפרצויות שלא נראו כמוהן ב-50 השנים האחרונות. "שיילוק מוצג במחזה כסטריאוטיפ של היהודי החמדן והנקמן, דמות שמבקשת 'ליטרת בשר' כתשלום על חוב ומסרבת לרחמים. חשוב לזכור ששייקספיר יצר את הדמות כאשר לא היו יהודים באנגליה - הם גורשו ממנה ב-1290 ולא הורשו לחזור אליה עד 1656", הסבירה ברץ. "הדמות מבוססת על סטריאוטיפים נוצריים בלבד, ללא מפגש עם יהודים אמיתיים. היום זה מתרגם לסטריאוטיפים מתוחכמים יותר על ישראל כמדינה 'אגרסיבית', 'קולוניאליסטית' או 'גזענית', תוך הפעלת סטנדרט כפול שמדלג על מדינות אחרות. במקום 'ליטרת בשר', אנו שומעים על 'רצח עם' או על 'אפרטהייד', מונחים שמעוותים את המציאות ויוצרים דמוניזציה חדשה. המנגנון זהה – הדמוניזציה של היהודי או המדינה היהודית, כשרק הלבוש השתנה מדתי לפוליטי".

במה לדעתך תורמת ההחלטה להעתיק את העלילה לתקופת עליית הנאצים לשלטון?
"בשנים אלו, 'הסוחר מוונציה' הועלה במכוון בבמות קברט ובפאבים כחלק ממערכת התעמולה האנטישמית המתוחכמת, וכך נחשפת אמת כואבת. המחזה לא היה רק בידור –  הוא שימש כלי ממוקד לגיוס דעת הקהל נגד יהודים".

עבור לזר, מטרת ההצגה ברורה: "ההפקה החדשה מעמידה תמרור אזהרה מפני הסכנות הרבות שמביאות איתן שנאת זרים ואי קבלת האחר". היא יודעת שהקהל לא ייצא בתחושה של קלילות מההצגה: "כאשר יוצאים מההצגה שלנו, אני יודעת שלא קל לצופים, אבל כאשר הצגה מעוררת דיון, במיוחד אם זה דיון מורכב – כאן אני מבינה שאולי הצלחנו להזיז, ולו במעט, משהו קטן בעולם".