משפט שלמה על סטרואידים: המחזה הזה מנסה לתת לנו תקווה בישראל 2026
למרות אורך של שעתיים וחצי שזקוק לקיצור קל, בהפקה החדשה של "מעגל הגיר הקווקזי" בתיאטרון "הבימה" קשה שלא לראות את ישראל של היום. עם נורמן עיסא הפנומנלי בתפקיד השופט אצדק ומאיה מעוז כאשת מושל שמרגישה מוכרת מדי, מדובר בחוויה פומפוזית, גרוטסקית ונוקבת, שמוכיחה שהאנושות אולי לא משתנה, אבל הצדק עדיין יכול (וצריך) לנצח
מדהים איך טקסט שנכתב באמצע המאה הקודמת מצליח בשנת 2026 להרגיש כמו פוסט ויראלי שנכתב ברשתות החברתיות. האנושות, כך נראה, לא משתנה – זו רק התפאורה שהופכת למינימליסטית יותר.
ההפקה החדשה של "מעגל הגיר הקווקזי" בתיאטרון "הבימה", בבימויו של נועם שמואל ובתרגומו המושלם של אלי ביז'אווי למחזה הקלאסי של ברטולט ברכט, היא חוויה פומפוזית, לעיתים גרוטסקית בכוונת תחילה, שזועקת את הרלוונטיות שלה לתוך הפנים של הקהל. הסיפור של "מעגל הגיר הקווקזי" הוא בעצם משפט שלמה על סטרואידים, בעולם בו הצדק הוא לא מובן מאליו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הכול מתחיל בערב אחד של מהפכה עקובה מדם. בעוד הממלכה בוערת וצמרת השלטון עסוקה בלהציל את התחת של עצמם ואת שמלות המשי שלהם, אשת המושל (בביצועה המושחז של מאיה מעוז) נמלטת מהארמון. בתוך הבהלה, היא דואגת לארוז את המלתחה שלה, אבל "שוכחת" מאחור את הדבר הכי יקר: בנה התינוק, יורש העצר.
מי שמוצאת את התינוק היא גרושה (ג'וי ריגר), נערת מטבח פשוטה שבמעשה חסד מחליטה להציל את התינוק, בורחת איתו להרים, עוברת תלאות אשר נישאת לגבר שאיננה אוהבת ו/או מכירה, בעוד אהוב ליבה נלחם בקרב מבלי לדעת אם ישוב, רק כדי לספק לתינוק קורת גג, ומגדלת אותו כאילו היה בשר מבשרה. ואז, כשרוחות המלחמה שוככות והסדר הישן מנסה לחזור לעצמו, אשת המושל נזכרת שהיא אימא. לא מתוך געגועים, חס וחלילה, אלא כי הילד הוא המפתח לירושה ולנכסים של המושל. כאן נפתח המאבק המוסרי הגדול: גרושה ואשת המושל נקראות להופיע בפני השופט אצדק, בכיכובו של נורמן עיסא, כדי שיכריע למי שייך הילד – לזו שנתנה לו חיים בחדר הלידה, או לזו שנתנה לו חיים בכל יום מאז, תחת אש ובחירוף נפש.
ביוגרפיה או קלאסיקה גרמנית?
בואו נניח את הקלפים על השולחן: עיסא פשוט גנב את ההצגה. מדובר בפנומן תיאטרלי, גאון שנוטף כישרון מכל נקבובית בגופו. בתור השופט אצדק, עיסא נראה כמי שנולד לתפקיד הזה. הוא מצליח להלך על החבל הדק שבין הקומי לטרגי, בין הציניות לצדק, בין השחיתות ללב רחום, ופשוט מהפנט את הקהל.
ריגר היא שחקנית נהדרת, שהפתיעה לטובה ביכולת שלה להעביר את עוצמת הכאב והעומק בסצנות הסיום (אמנם בלי ספוילרים, אם בכלל אפשר לעשות ספוילר לסיפור משפט שלמה המודרני הזה). עם זאת, לאורך רוב ההצגה היא שמרה על איזו שטחיות קלה לדמות, והיה חסר עוד קצת מהעומק של "ילדה-אישה-אם" שנמצאת תחת אש בעולם אלים ומאיים.
אם לאשת המושל, שגולמה בכישרון שנוא במיוחד על ידי מעוז, היו משקפי שמש מסוימים או תואר M.A. M.B מסוים, ייתכן והיינו חושדים שמדובר בביוגרפיה על דמות שכולנו מכירים, ולא בקלאסיקה גרמנית בת יותר מ-80 שנה. ההשוואה לאשת ראש ממשלה כלשהי לא רק מתבקשת, היא מרגישה כמו הוראת בימוי, והקהל נהנה מכל רגע.
למרות שמדובר במחזה נוקב וחכם שיודע מתי לשלוח גל צחוק בקהל בדיוק ברגע הנכון, ההצגה נמשכת יותר משעתיים וחצי, וזה בהחלט דבר שמורגש כשהקהל מאבד מעת לעת מהקשב שלו. קיצור ברבע של ההצגה יכול היה לתרום לה הרבה יותר.
ציור בחול כתפאורה לנפש
אחד האלמנטים המרכזיים בוויזואליות של ההפקה הוא השילוב של ציור בחול על הבמה, בזמן אמת. על המסך, מאחורי התפאורה, הוקרן שולחן חול שהשחקנים ציירו עליו במהלך ההצגה. זה לא סתם קישוט אסתטי: הציורים האלו משמשים כתפאורה לנפש, מעין קריינות חזותית שנותנת גוף לעולם המשלים של המחזה. זה מבע ויזואלי יפהפה, אם כי לפרקים הציור הפך שקוף מדי בתוך בליל ההתרחשויות, ובהתאם למקום בו התיישבתם באולם – המסך היה לפרקים לא נגיש לצפייה בשל התפאורה הגבוהה. התפאורה עצמה סטטית ומינימליסטית, למרות הגודל המרשים של הקונסולות, מה שמשאיר את רוב הבמה למשחק ולקונפליקט המוסרי.
האם "מעגל הגיר הקווקזי" עדיין רלוונטי? יותר מתמיד. בתוך כל הגרוטסקה הזו, ברכט משאיר לצופים פתח צר של תקווה ברגע מזוקק של חסד שבו הצדק מנצח. ואולי זה המסר החשוב ביותר של "מעגל הגיר הקווקזי" למציאות שלנו ב-2026: גם כשהמערכת דפוקה מהיסוד, ונראה שכל היסודות עליהם החברה שלנו מבוססת קורסים, האנושיות הפשוטה יכולה לנצח.
נכון, אצדק הוא שופט שיכור ומושחת בתוך עולם משוגע, אבל ברכט רצה שנצא מהתיאטרון לא רק עם חיוך מריר, אלא עם רצון לשנות את המציאות. לא במקרה המחזה מסתיים במשפט "הדברים צריכים להיות שייכים לאלה המיטיבים איתם/ הילד לאם האימהית, כדי שיגדל/ העגלה לעגלון הטוב, כדי שתיסע מהר/ והעמק למשקים אותו, כדי שייתן פריו". ואם נדייק אלינו, אז המדינה לאלו הרוצים בהצלחתה.
