כשהפטריארכיה הרגה את הרומנטיקה: 120 שנה אחרי שנכתב - הסיפור של מאדאם באטרפליי עדיין רלוונטי

עוד באוטובוס מרמת גן לפארק יכולתי להרגיש באוויר את ההתרגשות של הנוסעים איתי בקו 57. "אתה מגיע לירקון?", שאלו רבים מהעולים את הנהג שהשיב לחיוב, ואלו תפסו את מקומם בדרך לאירוע המסורתי, "אופרה בפארק". צעירים וצעירות, מבוגרים יותר או פחות, משפחות עם ילדים וסתם זוגות אוהבים. היה נראה שהמונים ומגוונים זורמים לפארק. הפעם, לא בשביל נועה קירל או איזו להקה שבאה מחו"ל. הפעם, 20 אלף הצופים באו בשביל מאדאם אחת. מאדאם באטרפליי.

כבר 20 שנה שעיריית תל אביב מוציאה את הנעשה בבית האופרה לפארק הירקון, ומנגישה את מה שנחשב לתרבות עילית גם למי שלא נוהג לפקוד את הבניין בשדרות שאול המלך. לאורך השנים הציגו על הבמה תחת כיפת השמיים את "כרמן", "נבוקו", "חליל" ואופרות רבות אחרות, במה שהפך כאמור כבר למסורת של ממש. השנה, בדומה ל-2016, העלתה האופרה הישראלית את מאדאם באטרפליי בגרסה של ג'אקומו פוצ'יני.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "אי אפשר להכריח אמן להביע דעה - כל אחד צריך לעשות מה שמרגיש"
• "טבריה" מציגה את הקרב על העיר בצורה משעשעת ומבלי להטיף מוסר
• מופע השקת האלבום של שי המבר בט"ו באב הוא התגשמות כל החלומות

על הבמה שלטים עם אותיות יפניות תלויים מהתקרה, ברקע אורות ניאון אדומים. חזרנו בזמן למאה ה-19. במרכז העלילה, צ'ו-צ'ו סאן (ביפנית: גברת פרפר), צעירה יפנית שנאלצת לעבוד כגיישה לאחר שאביה התאבד ומשפחתה ירדה מנכסיה. צו'-צ'ו, החיה בחברה שמרנית, נופלת בקסמיו של קצין אמריקאי דוש למדי בשם בנג'מין פרנקלין פינקרטון ונישאת לו - למרות שהוא בכלל חולם על "חתונה אמיתית עם כלה אמריקאית". או אז, מקבלת ממנו צ'ו צ'ו את הכינוי "מאדאם בטרפליי".

ביפן של המאה ה-19, מסתבר, הסכמי נישואים היו תקפים לחודש בלבד. הווה אומר - החתן והכלה לא נשבעים אמונים לנצח נצחים ועד שהמוות יפריד ביניהם, אלא רק, ובכן, לחודש הקרוב. כל זה לא משנה לצ'ו-צ'ו סאן המאוהבת בקצין האמריקאי קשות - שנישאת לו מבלי שהיא יודעת שהוא לא בעניין. הקצין, מצידו, מתחתן עם צ'ו צ'ו מאינטרסים פורמליים בכדי שיוכל לקבל הטבות שרק נשואים זוכים לקבל. קצת אחרי החתונה, צ'ו צ'ו מגלה שהיא בהיריון, ואילו פינקרטון - שלא יודע כל כך - מחליט לחזור הביתה לארצות הברית עם הבטחה שיחזור בעונת הקינון. מי אמר שהרומנטיקה מתה?

בהסתכלות עכשווית על הנעשה ביפן בזמנים ההם, ניכר כי מדובר היה בתקופה שוביניסטית שבה החברה הפטריארכלית התייחסה לנשים כאל סחורה. ערב החתונה, צ'ו צ'ו היא בסך הכול נערה בת 15 אבל היא בכל זאת נחשבת כבר לבחורה זקנה ברווקות מאוחרת. לא זו בלבד, אלא שכשהיא כבר מתחתנת עם פינקרטון, היא זונחת את כל הזהות שלה ואת מי שהיא הספיקה להיות ב-15 שנותיה רק עבורו. העיקר שהוא יהיה מרוצה (שמישהו יראה לפוצ'יני את הסרט ברבי).

בתום המערכה הראשונה, ראש עיריית תל אביב יפו רון חולדאי עלה לבמה לשאת דברים (בפעם השנייה לערב זה, שכן הראשונה הייתה עוד בטרם תחילת המופע, אז ביקש להודות להפקה). אלו ימים של בחירות מוניציפליות, כך שבשבוע שעבר מתנגדיו של חולדאי עתרו לוועדת הבחירות בדרישה למנוע ממנו להנחות את הערב. העתירה נדחתה.

"איך האירוע הזה קורה שנה אחרי שנה?", שואל חולדאי את ההמונים בקהל, במה שיכול להתפרש בהמשך כתעמולת בחירות. "כי אנחנו מאמינים שתרבות ואמנות הם לא מותרות אלא אוויר לנשימה - גם בזמנים קשים". חולדאי נענה במחיאיות כפיים, והמשיך: "זה לא רק שאין תרבות בלי דמוקרטיה - גם אין דמורקטיה בלי תרבות". כן, הוויכוח הגיע גם לכאן.

ובחזרה ליפן. שלוש שנים אחרי שהקצין עזב את צ'ו צ'ו, אנחנו פוגשים אותה כשהיא כבר אם יחידנית. היא עדיין יושבת ומחכה לבעלה ומסרבת לכל שידוך אחר שמציעים לה. "אשוב בעונת הקינון של אדום-החזה", היא נזכרת בדבריו, מאמינה באמונה שלמה כי ישוב. והוא אכן שב, אבל רק כעבור כמה שנים, כשהוא כבר נשוי לאחרת - אישה אמריקאית - בדיוק כפי שחלם. ליבה של מאדאם באטרפליי נשבר. וזה לא יהיה ספוילר (או שכן?) לגלות שהיא מתאבדת בביצוע "חרקירי". הלב נשבר.

את מאדאם באטרפליי גילמה זמרת האופרה אלה וסילביצקי, ואת הקצין פינקרטו גילם הטנור האמריקאי שהגיע ארצה במיוחד מחו"ל ג'וזף דניס. השניים נתנו הופעה מדהימה, הן מבחינת שירה והן מבחינת משחק. וסילביצקי הייתה פשוט פנומנלית, אין מילה אחרת לתאר אותה, ומגיע לה את כל התשבוחות - אפילו שהיא אינה נראית נערה בת 15, כגילה של צ'ו צ'ו.

את השניים, וכן את שאר השחקנים (בהם עודד רייך כקונסול אמריקאי ואלי נחמני כבן של המאדאם), ליוו מקהלת האופרה הישראלית ותזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. כולם פעלו בדיוק מושלם תחת ניצוחו של דן אטינגר ובבימויו של גדי שכטר, מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית.

אלו היו שעתיים מופלאות, כשכל אחד ואחת מהמשתתפים תרמו לחוויה הכוללת: הסימפונית התמזגה בצורה מושלמת עם העלילה, כאשר המנגינות הדרמטיות שברו את הלב ואילו הקצביות הפיחו בטרגדיה הזו מעט חיים; התלבושות היפניות המסורתיות של השחקניות, יחד עם שיערן האסוף של הנשים על הבמה, הנכיחו את היותן כאן למרות שקולן כמעט ולא נשמע; אז אולי בכל זאת, גם בלי להתכוון, פוצ'יני - שכתב את הגרסה שלו לאופרה הזו עוד ב-1904 - קלע בול לתחושות של חלק לא קטן של נשים בישראל בשנת 2023.

ועוד משהו: אף על פי שישבתי קרוב מאוד לבמה, לא הצלחתי לראות בבירור את המתרחש בה - כך שבמרבית הזמן צפיתי במופע דרך המסכים הגדולים שהקרינו את המתרחש. אם אני ממקום מושבי (בשורה התשיעית, בערך) לא ראיתי טוב - מה יגיעו ההמונים שישבו מאחור על מחצלות?