זומבים, ראפ והמשיח: ההצגה הזו היא טירוף שקשה מאוד לעמוד בפניו
ב"אחרית הימים", המחזה החדש של תיאטרון גשר, הצופים לא מקבלים עוד הצגה ברומו של עולם, אלא שילוב יוצא דופן של היפ הופ, משיח עם אגו, זומבים – והרבה מאוד חוצפה. זו הצגה מופרעת שצוחקת על פוליטיקה, דת ושלל מיתוסים ישראליים, אבל היא בעיקר מזכירה שלא כל מחזה צריך להתייחס לעצמו ברצינות כדי להיות חכם
כנראה שסוף העולם הוא בדיוק מה שתיאטרון גשר היה צריך כדי להשתחרר קצת: המחזה החדשה "אחרית הימים" הוא לא בדיוק ההצגה שהייתם מצפים למצוא ברפרטואר של התיאטרון. אין כאן כובד ראש חגיגי, אין תחושה שצריך לקרוא שני רומנים רוסיים לפני שנכנסים לאולם, ובמקום כל אלה יש ראפ, זומבים, מלפפונים חמוצים, מני ממטרה, משיח עם בעיות אגו וציפי שביט בחוטיני. כלומר, סוף העולם – אבל מזווית ישראלית.
במרכז כל העסק נמצא יואל, שלו חיבה עמוקה למלפפונים החמוצים שהוא מכין לפי המתכון של סבתו. כשאיום גרעיני מרחף מעל ישראל, מתברר שיש פתרון: אם כולנו נשמור שבת, המשיח יבוא. מדינה שלמה מתיישרת, אבל יואל מסרב. כי אם יש דבר אחד שאפשר לסמוך עליו בישראל, זה שגם רגע לפני אפוקליפסה מישהו יתעקש לעשות דווקא. מכאן, "אחרית הימים" מפסיקה פחות או יותר להכיר במושג "יותר מדי". יואל עובר חקירת שב"כ שבה מנסים לשבור אותו בעזרת מני ממטרה; המשיח מגיע ומגלה שגם גאולה לא פוטרת אותך מהצורך להבין מה זה ניכוי מס; המתים קמים לתחייה, אך כנראה שאף אחד לא טרח לקרוא את האותיות הקטנות – והם חוזרים כזומבים. בשלב מסוים, גם יוסף טרומפלדור, חנה סנש, בר כוכבא וגיבורי ישראל נוספים מצטרפים לחגיגה, ומגלים כי הדרך להפוך לאגדה לא תמיד קשורה למה שבאמת קרה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
יש מופרע, ויש "אחרית הימים". ההצגה הזאת מוסיפה למילה קומה, מרפסת וממ"ד, וכל זאת תוך כדי ביצועי ראפ. המוזיקה המלווה את ההצגה היא לא קישוט ולא ניסיון לגרום לה להרגיש צעירה בכוח – היא המנוע שלה. השירים של נטע וינר ורועי דורון קליטים, מצחיקים וחכמים, והטקסטים מצליחים לדחוס לתוכם את כל הישראליות הזאת – אמונה, חרדה, הדחקה ושטויות מוחלטות – מבלי לעצור כדי להסביר לנו איפה בדיוק צריך לצחוק.
אורי יניב מצוין בתפקיד יואל, ועל הדרך חושף כישורי ראפ מחשידים למדי. הוא יורה טקסטים במהירות, ועדיין אפשר להבין כל מילה שלו – עניין לא מובן מאליו גם אצל אנשים שזה המקצוע היחיד שלהם. אם המשחק לא יסתדר בסוף, הקריירה החלופית כבר מחכה. נעמי לבוב היא פשוט כיף על הבמה. בתוך כל הרעש והטירוף היא מביאה משחק עדין ושפוי, בלי להתחרות בכוח במה שקורה סביבה. נטע רוט, כדבי האמריקאית הדתייה שעלתה ארצה מתוך אהבה גדולה למדינה, שוב מוכיחה שהיא מסוג השחקניות שאפשר לתת להן כמעט כל דמות, ולסמוך עליהן שימצאו בה משהו אמיתי. מיקי לאון נהנה מאוד – ובצדק – מגילומו של משיח עם אגו שלא בדיוק תואם את תיאור התפקיד. יחד עם אלכסנדר סנדרוביץ', אבי אזולאי, כרמל קנדל, אתי וקנין סובר, שיר סייג וגלעד קלטר, מתקבל אנסמבל שנראה כאילו כולם בו קיבלו הוראה אחת: לכו עד הסוף, ואז תלכו עוד קצת.
גם הבמה של מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו משחקת לפי אותם חוקים: היא נראית כמו קומיקס שהתפוצץ לתוך אולם התיאטרון – צבעונית, מוגזמת ולא מתנצלת – ומתאימה לעולם שבו המציאות ממילא כבר מזמן הפסיקה להתנהג באופן סביר. וכן, "אחרית הימים" פוליטית, אפילו מאוד. בזכות הבימוי הנהדר של רוני ברודצקי, היא נוגעת בכפייה דתית, בממשלה, בימין, במיתוסים לאומיים, בגיבורים שאנחנו מייצרים ובצורך הישראלי לבחור מחנה עוד לפני שבכלל הבנו על מה הוויכוח. מי שירצה למצוא כאן ביקורת על ישראל העכשווית לא יצטרך להגיע עם זכוכית מגדלת, אבל נדמה כי שהכוח שלה הוא בכך שלא חייבים להפוך את ההצגה לסמינר.
אפשר לנתח מי חוטף ולמה, ואפשר גם פשוט ליהנות מהצגה פרועה ומצחיקה שצוחקת על כולם בנדיבות כמעט שוויונית. בסופה, אחרי שעה וארבעים של פירוק כמעט כל דבר שמישהו בישראל עוד מאמין בו, מגיעה אולי האמירה הרצינית ביותר של הערב: "תבחנו את המציאות בעצמכם. אתם לא חייבים להיות כל הזמן בעד מישהו או נגד מישהו". בעידן שבו אפילו בחירת חומוס עלולה להפוך להצהרה פוליטית, זו כמעט מחשבה רדיקלית.
"אחרית הימים" היא "גשר" שלא פוגשים הרבה: צעיר יותר, ישראלי מאוד, מוזיקלי, מטופש במקומות הנכונים וחכם מבלי לעשות מזה עניין. אז תודה לכל החבורה שהחליטה שאם העולם כבר נגמר, לפחות שיהיה לו פסקול טוב (ובקשה קטנה: אם אפשר שהשירים יעלו בספוטיפיי, זה יהיה נהדר. לביאת המשיח נחכה בסבלנות, לזה – פחות).