שילוב מופלא של כאב והומור מביא את מחזהו החדש של רשף לוי לשיא הרגש

רשף לוי התפרסם מאוד בזכות ההומור השחור שלו, דבר שהפך למאפיין בולט אצלו, ואי אפשר שלא לפספס את זה גם בהצגה החדשה שכתב, "החולה ההודי" (תיאטרון הקאמרי), שכולל המון הומור חד, שנון, לעיתים בועט ולעיתים רך, בדיוק כשצריך. לוי הצליח לרקוח מחזה משפחתי שמפגיש אותנו עם מה שבדרך כלל אנחנו מעדיפים שלא לפתוח – פצעים ישנים, מורכבויות של קשרים, והשבר הדק שבין אהבה לאכזבה.

על הבמה, בבימוי מדויק ומאופק של אמיר י. וולף, מתרחשת דרמה משפחתית טעונה: שני אחים נפגשים לראשונה לאחר שנים של נתק. האח הצעיר, שגב (עידו טאקו), מגיע כדי לבשר לאחיו על מחלתו הקשה של אביהם, ולסגור מעגל לא רק עבור אחיו למחצה, אלא גם עם עצמו ועם הזהות המשפחתית לא פתורה. טאקו מפתיע בתפקיד עמוק, מורכב, מדויק ואפילו משעשע, רחוק מקטלוגו כ"שחקן נוער". זה תפקיד שמעיד על בשלות משחקית, נוכחות, ואומץ רגשי.

מולו עומד האח למחצה, אבשלום (בגילומו של תום אבני), המגיש משחק מלא רגש וניואנסים. אבני מצליח להביא את המורכבות של דמות שנקרעת בין עבר והווה, בין אידיאולוגיה וזיכרון, בין אכזבה ואהבה. המשחק שלו מדויק, לא מתאמץ, ועמוק, והוא משלים בדרכו את דמותו של טאקו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• אבני יסוד בתרבות הישראלית: שלומי ולאה שבת זכו בפרס מפעל חיים של אקו"ם

• האמן הבינלאומי שחוזר לארץ – בשיא החרם על ישראל: "זה כבוד, הקהל כאן חם"

• כשהוא כמעט בן 100: מגיש הטלוויזיה האגדי בהישג חסר תקדים

שרה פון שוורצה מגלמת במחזה את האם, דליה, בדמות שהיא שילוב של עוצמה שקטה ורגש גועש. במשחק מדויק מלא בהומור, היא מביאה לבמה נוכחות עמוקה. היא יוצרת דמות אם שהיא לא רק עוגן עבור המשפחה, אלא גם שברון לב עבורה. בכל מבט, בכל שתיקה, מרגישים את האהבה שלה ואת חוסר האונים שבו היא עומדת. תפקיד מוצלח עושה גם מוטי כץ, שמגלם את אב המשפחה, אדם שנמצא על קו השבר שבין צלילות ודמנציה, בין עבר אידיאולוגי סוער ובין הווה מבולבל. יש משהו נוגע עד דמעות באופן שבו הוא נע בין מציאות ודמיון, ומשחקו נותן לדמות ממד טרגי ומלא חמלה. זה תפקיד שמזכיר למה כץ הוא מהשחקנים החזקים והמנוסים ביותר בתיאטרון הישראלי.

"החולה ההודי" נעה על קו התפר הדק שבין דרמה אישית ודרמה פוליטית. האב, חבר מרכזי בתנועת חירות של שנות ה-70 (שהפכה, כפי שכולנו יודעים, להליכוד), מייצג את דור החלומות הגדולים. משפטים כמו "למה צריך ועדת חקירה ממלכתית" מקבלים הד מחודש על רקע המציאות שלנו, כאילו לא השתנה דבר במשך כל השנים. השכחה של האב הופכת להיות שיקוף של השכחה הלאומית שלנו – זיכרונות שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתם, תקוות שנשארו באוויר.

המוזיקה במחזה ובמיוחד השיר "ערב מול גלעד" של לאה גולדברג, חוזרת שוב ושוב כדי לשמש עוגן רגשי חזק לנוכח המילים של אובדן ושיקום השילוב עם וידאו ארט פשוט ונוגע, שמביא עומק נוסף להצגה. הוא לא עושה זאת בכך שהוא מעמיס על החוויה, אלא מרחיב אותה.

הצגתו של לוי מצליחה להאיר במדויק את השבריריות של הקשרים האנושיים, המשפחתיים והלאומיים כאחד. אין בה ביקורת חריפה, אלא חמלה. חמלה על מי שאנחנו, על ההורים שלנו, על הדורות שקדמו לנו, ועל מי שאולי עוד נוכל להיות.

זו הצגה ישראלית מאוד, כזו שמדברת בשפה רגשית פשוטה, אך עמוקה. על סגירת מעגלים, על ניסיונות פיוס, על זיכרון ועל המקום הזה שנקרא משפחה, על כל פגמיה.