הקלאסיקו הגדול ביותר מזה שנים: המספרים מדברים בעד עצמם

הודעה שהגיעה זה עתה: העם היושב בציון שכח וסלח לספרדים על האינקוויזיציה. אנשי חצי האי האיברי הואילו בטובם לקיים את הקלאסיקו השני והאחרון של העונה במוצאי שבת ולא ביום ראשון, שיוצא בישראל ערב יום השואה, ובעצם אפשרו ליהודים לצפות באירוע על מסכי פלזמה ובפאבים, ולא בנגני אינטרנט מקרטעים תחת אווירת נכאים. וכך ברגע הפכו אסירי ציון לאסירי תודה. ככה זה איתנו, לא יכולים ליהנות באמת בלי שאיזה אסון לאומי ירחף ברקע.

אבל הפעם, בניגוד כמעט לכל הזדמנות אחרת לאורך ההיסטוריה, אנחנו ממש לא לבד במערכה. ההתלהבות לקראת משחק הכדורגל השנתי הכי גדול בעולם רחוקה מלהיות בועה מקומית. מכל בחינה מדידה – מפגשי הליגה של ריאל מדריד וברצלונה עומדים בצמרת העולמית, ועם הזמן דומה שהם רק הולכים ומתעצמים. והמשחק הקרוב, אחרי קיץ של פורענות בשוק ההעברות, לאור הכושר ההיסטרי של הצדדים, בעקבות ההישגים המנוגדים בליגת האלופות וכשלשתיהן אותו מספר נקודות בצמרת ורק שער אחד מבדיל בניהן בטבלה, ממשיך באותו קו בדיוק. הנה למה.

ההיסטריה

אף ליגה מקומית בעולם לא יכולה להציג לראווה משחק מסקרן יותר, גדול יותר. ברצלונה וריאל מדריד הן 2 מ-4 הקבוצות האהודות בעולם (תלוי מי סופר. יש כאלה שממקמים אותן במקומות 1-2) ומהבחינה הזו רק משחק של מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול (ה-2 האחרות בצמרת) יכול להוות סוג של מאבק. אלא שליברפול לא באמת התמודדה על אליפות אנגליה מזה זמן, מה שמוציא מעט מהעוקץ של המשחק הזה.

מעבר לכך, ריאל מדריד וברצלונה הן 2 מ-3 המועדונים העשירים בעולם – וגם כאן יש טבלאות לפיהן אף מועדון לא נכנס בניהן. היחיד שלעתים מצליח להשתחל לשם – יונייטד – ממושכן כולו ומחזיק בחוב הגבוה כמעט כמו כל ערכו של המועדון (בעוד במדריד יכולים לסמוך על כך שיהיה מי שימחק את החובות של ריאל יום אחד). לפי דירוג המועדונים המכניסים ביותר בעולם של חברת השירותים הפיננסיים דלוייט, המפרסמת מדי שנה את טבלת ליגת הכסף, ריאל מדריד היא השליטה הבלתי מעורערת של התחום בעוד ברצלונה בקביעות נעה בין המקום ה-2 ל-3. אז נכון שברוב המקרים אלה שתי הקבוצות הספרדיות היחידות בטופ 20, אבל אנחנו לא באנו לדבר על לה קורוניה.

וסתם ככה, שתדעו: יומיים לפני המשחק, שישודר ביותר ממאה מדינות ובלמעלה מ-30 שפות שונות, אתר האינטרנט של המארקה דיווח כי בטווח של 12 שעות, לא פחות מ-6,000 טוקבקים התקבלו בו דרך ידיעות הקשורות למשחק. זה טוקבק כל 7 שניות.

הרכש

22 שחקני הסגל הבכירים של ריאל מדריד נקנו עבור סכום מטורף של 427 מליון יורו (19.4 בממוצע לשחקן) ו-19 מתוכם (86%) הצטרפו ב-4 השנים האחרונות. ה-3 האחרים? גוטי, ראול ואיקר קסיאס, שחקני הבית היחידים (מלבד אסטבן גראנרו, שגדל בלבן, נמכר ונקנה מחדש). 21 שחקני הסגל הבכירים של ברצלונה נקנו עבור סכום הרבה פחות מטורף אבל גבוה בפני עצמו של 200 מליון (9.5 לשחקן). 15 מהם (71%) לובשים בלאוגרנה פחות מ-5 שנים. בסגל הקטלוני, אגב, 8 שחקני בית.

מה כל המספרים האלה מספרים? קודם כל, הם דוחקים בנו לעשות צדק. נכון, כשמדברים על רכש בהקשר של הקבוצות האלה קל מאוד לשפוך את חמתנו על ריאל מדריד, המועדון הזה שאוהב לבזבז כסף על שחקנים יותר משחובבי אפל אוהבים לבזבז על מוצרים לבנים עם מסך מגע. אבל בואו לא נחטא לאמת – ברצלונה היא שחקנית מאוד חזקה בזכות עצמה בשוק החופשי ולמרות תדמית טובה בהרבה גם היא לא חוששת להוציא עשרות מליוני יורואים בכל קיץ כדי לחזק ולעבות את הסגל.

שנית – בכל פעם כמעט שאחד הצדדים מבצע רכישה, יש בה לפחות קריצה אל עבר היריבה המושבעת. כשריאל מביאה את צ'אבי אלונסו ב-30 מליון יורו, היא על הדרך גם מוודאת שברצלונה לא תביא אותו. בכל פעם ששמם של אחד המועדונים עולה בהקשר של ססק פברגאס או פרננדו טורס, תוך כמה ימים יוזכר גם השני. שאף אחד לא יחשוב שיש לו זכות ראשונים בעסק הזה. כשברצלונה עולה לגמר ליגת האלופות עם חצי הרכב של שחקני בית, ריאל מגיבה ברכישות כמו גראנרו (שגדל במועדון) או איזיקיאל גראי וסרחיו קנאלס הצעירים.

אגב, גם ברצלונה בעצמה לא יכולה לעמוד בפיתוי מפעם לפעם ורכישותיהם של תיירי הנרי וזלטאן איברהימוביץ' הן רכישות גלאקטיות לכל דבר ועניין. מישהו באמת חושב שברסה הייתה מוותרת על כמעט 50 מליון יורו ועל המבקיע הכי פורה שלה בשביל שחקן לא צעיר שלא באמת מתאים לשיטה שלה – אלמלא ריאל הייתה מפרקת רבע מליארד יורו על רכש בקיץ? ודאי שלא. הפעולות שהן עושות הרבה פעמים נגזרות מהפעולות של היריבה, או לכל הפחות מושפעות במידה מסוימת, והקיץ זה היה בולט מתמיד. עכשיו, אחרי ניסוי הכלים בנובמבר, זו ההזדמנות השנייה, הטובה ביותר והאחרונה לחודשים הקרובים לראות את משחק הפיונים הזה ראש בראש.

הכושר

אם מחשיבים את העונה האחרונה באוקראינה וברוסיה, אפשר לספור משהו כמו 10 קבוצות ברחבי אירופה עם יותר מ-80% הצלחה בליגה שלהן. המוליכה, עם 87%, מגיעה מהליגה השישית בטיבה באירופה, 3 מהן מאיישות את צמרת הליגה ההולנדית ואפשר לראות שם גם נציגות מפורטוגל, הולנד וגיאורגיה. במלים אחרות – אף אחת מהליגות הגדולות באמת לא נמצאת שם. זאת אומרת, מלבד שתי הקבוצות שלשמן התכנסנו.

ריאל מדריד וברצלונה מגיעות למשחק הזה עם 85.5% הצלחה – כן כן, רק מכבי חיפה מציגה נתון טוב יותר העונה בכל רחבי אירופה. שתי הקבוצות בקושי מאבדות נקודות, למרות שהן משחקות בליגה שנחשבת לאחת מה-3 הטובות בעולם. יחס השערים שלהן (57+ לריאל, 56+ לברסה) הוא גבוה יותר משערי הזכות של הקבוצה הכי פורייה בלה ליגה שהיא לא אחת מהן (ולנסיה, כבשה עד כה 48 שערים). זאת אומרת, הן מנצחות בהפרשים גבוהים ממה שהקבוצה במקום השלישי רק כובשת. ריאל וברצלונה כל כך טובות העונה בליגה הספרדית עד ש – שימו לב, זה נתון פסיכי לגמרי – המקום הרביעי בטבלה (מאיורקה) יותר קרוב למקום האחרון מאשר למקום השני! איך שלא תהפכו את זה, אין כיום בעולם משחק ליגה איכותי יותר, וספק אם אי פעם היה.

הפסיכולוגיה

כיאה להתמודדות שכזו, אף אחד מהגורמים לא מצליח לשמור על הפה שלו סגור בימים שלקראת. וקשה להאשים אותם, עם כמות העיתונאים שמטרידים אותם בכל רגע נתון. אבל כשהמאצ' אפ על הקווים הוא בין מאמן ותיק ומנוסה כמו מנואל פלגריני לבין בחור צעיר וכה מוכשר כמו פפ גווארדיולה, וכשהחבר'ה שאמורים לשחק מורכבים משני השחקנים הטובים בעולם ומעוד כמה שנמצאים גבוה ברשימת ההעברות הכי יקרות בהיסטוריה, קשה גם להאשים את העיתונאים.

ההכנות המנטליות התחילו עוד לפני מחזור ליגת האלופות האחרון, כשפפ טען שהמשחק מול ארסנל חשוב יותר (כי אי אפשר לתקן), וכשסרחיו ראמוס דאג לקבל צהוב מכוון שני משחקים לפני הקלאסיקו, כדי שלא יהיה מצב (מלבד כרטיס אדום במשחק שלפני) שהוא יחמיץ אותו. בימים האחרונים הקצב גבר.

המארקה הכתיר את המשחק כ"קרב המילניום" וכל מי שאיכשהו קשור למצב מרואיין ושמח להביע דעה. אם זה ברנד שוסטר, ששיחק בשתי הקבוצות ואימן את ריאל בעונה שעברה, שטען כי ריאל היא "רונאלדו, היגוואין ועוד 9", או אפילו איזו אוניברסיטה בספרד שניתחה סטטיסטיקות וגילתה שכריסטיאנו רונאלדו יותר אנוכי מהבחור שכבש רביעייה מול ארסנל. הפורטוגלי עצמו, אגב, שאמר שהוא יותר גדול מעמיתו הארגנטינאי ("אני יותר גדול. אני פשוט יותר גבוה") טוען כי מול ריאל "הוא לא יכבוש רביעייה". פלגריני, שכזכור הפסיד את המשחק הקודם בקאמפ נואו, אומר בצדק ש"תיקו זו תוצאה רעה", וכולם עוד זוכרים את ה-6-2 מהפעם הקודמת שהקבוצות נפגשו בבירה (היגוואין: "הרבה השתנה מאז". פויול: "הם ירצו לנקום").

אבל השורה התחתונה היא שעם כל כך הרבה דיבורים, כל כך הרבה ניצחונות וכל כך הרבה כסף, כמה טוב שלכל שבת יש מוצאי שבת, ושסוף סוף אפשר יהיה פשוט לשחק. לטס גט רדי טו ראמבלס.