המופע של שיא הרגש

הסיפור הגדול של השבוע האחרון היה ריאל מדריד. כולם התעסקו בעשרות המיליונים שהוציאו הבלאנקוס על קאקה וכריסטיאנו רונאלדו, ועשו את זה מכל כיוון וזוית: מה אפשר לעשות עם הכסף, אילו מלחמות אגו צפויות בחדר ההלבשה, איך בדיוק יקראו לגלקטיקוס 2 ואפילו מה חושבת ועושה עם זה פריס הילטון. הפרשנים, מנגד, ביקרו את נשיא ריאל פלורנטינו פרס והשקפת עולמו המגה-קפיטליסטית, גידפו את המדיניות של לקנות הכל וביוקר בלי לחשוב על מחר, ונרתעו מחיוכו המרושע, שמסתיר סוד אפל בנוסח "אני יודע שהממשל כבר יכסה את החוב באיזה תרגיל, כמו רכישת מתקן האימונים שלנו בשנת 2001".

אבל כאן הטעות של כולנו, חברים. לא מדובר בעוד ספין שנועד לקבור את העונה המושלמת של המתחרה השנואה ברצלונה, או בעוד השתלטות מגלומנית וראויה לכל גנאי של עסקן על הכדורגל העולמי. יש כאן משהו הרבה יותר טהור, ראשוני ומבורך. התנהלותו של פלורנטינו פרס מהווה את חזרתה של הפרגמטיות האהובה לחיינו הספורטיביים. ויותר מכך, את הרגש והלהט שהופכים את הסבוניה של חלון ההעברות לטלנובלה משובחת.

"אנחנו נבנה קבוצה ספקטקולרית עם שחקנים מהטופ העולמי", הבטיח פרס במסיבת העיתונאים לכבוד חזרתו לתפקיד לפני שבועיים - יום אחד בלבד אחרי שריאל סיימה עוד עונה סתמית עם הפסד לאוסאסונה. לא חלפו 24 שעות, והנשיא שילם לויאריאל 4 מיליון יורו על מאמנה מנואל פלגריני, ואחרי יומיים נוספים שחרר עוד הצהרה מחייבת, לפיה הוא "מתכוון לעבוד קשה על מנת שקאקה וכריסטיאנו רונאלדו יהפכו לשחקני ריאל מדריד". אמר, לא יסף וכן ביצע. דבר די נדיר בעולם של אמירות פתלתלות וחמקמקות, שנובעות מהפחד לקחת אחריות.

כל יועץ אסטרטגי מתחיל יגיד לכם שעכשיו, כששניים מהשחקנים הטובים בעולם בריאל, פרס חשף את עצמו להרבה אש. כולם מבינים שזה HERO או ZERO, הכל או כלום, מפני שכל תסריט זולת זכיה באליפות ספרד ובליגת האלופות יחשב כישלון. וכשהכישלון הזה יגיע, החצים יופנו רק למקום אחד, כשהציטוטים שמופיעים כאן ישמשו כחרב פיפיות – הפעם כדי לנגח את פרס עצמו. אבל האמת היא אחרת: הצלחה של פרויקט הגלקטיקוס 2009 תהיה הדבר הכי טוב שאוהדי הספורט יכלו לייחל לו, ותתווה דרך חדשה לעתיד: הצהרות מפוצצות הן הכרח, משום שהן מובילות לחתירה להשגתן.

פיני גרשון מתהפך, שחר מקצץ בהצהרות

הפחד מכישלון הוא כבר שנים נחלתו של הספורט הישראלי כולו. פיני גרשון, שהיה אומן ההצהרות והקפיד לעשות כל שביכולתו כדי לגרום להן להתממש, סובב השנה את הרטוריקה שלו ב-180 מעלות. אין יותר "הולכים על הפיינל-פור בכל הכוח", אלא "יהיה קשה לבנות קבוצה בתקציב הנוכחי". נשיא מכבי חיפה יעקב שחר כינס מסיבת עיתונאים "דרמטית" בה הודיע על קיצוץ בתקציב, למרות שעם 35 מיליון שקל הוא יטרוף את הליגה הישראלית בהליכה. הטרמינולוגיה הלא מחייבת הזו נועדה בעיקר לשחרר את הדובר מעול ההתמודדות עם אתגרים, לברוח מהשאיפות, להתרחק מרוח הספורט.

הדוגמה ההפוכה היא בני יהודה וגיא לוזון, שכאן טמון גם סוד ההצלחה שלהם העונה. בפתיחת הסיבוב השלישי, כשהקבוצה היתה היחידה בליגה שהבטיחה את הישארותה אבל היתה גם רחוקה ממאבק האליפות, הצהיר המאמן שהמטרה היא להגיע לאירופה דרך הליגה. וככה השחקנים שלו גם נראו: הם עלו מחויבים ורעבים בכל משחק, והשיגו קרוב ל-50 אחוזי הצלחה בסיבוב האחרון – זה שהיה "לפרוטוקול בלבד". את האלטרנטיבה העגומה סיפקו שתי הפתח תקוואיות, אשדוד או נתניה, שחסכו מהשחקנים שלהם כל הצהרה מחייבת וגרמו להם לבייש את עצמם במשך סיבוב שלם.

ב-NBA הבינו כבר לפני שנים שהשחקנים והמאמן חייבים להיות נגישים לתקשורת, ענף כמו ה-WWE חי, נושם ומכניס המון כסף מזכויות שידור ומכירת כרטיסים רק בזכות הטלנובלה שסביבו. וכך צריך לנהוג גם הכדורגל, ובמיוחד זה שלנו: לא עוד מאמנים שמונעים משחקנים להתראיין, ומפחדים לסמן מטרות לפני ואחרי משחקים. אם הספורט שלנו יתנהל בצורה יותר פרגמטית, ולא בגישת "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", אולי בסיום העונה הבאה נהיה קצת יותר אופטימיים, ובטח נחבק ונתעניין בו הרבה יותר. ואם זה יקרה, אסור לנו לשכוח את הטלנובלה של פלורנטינו פרס, שהיתה לה תפקיד מרכזי בכך. ואז יגיע הרגע בו כולנו נצטרך לומר לו את מה שבאמת מגיע לו: תודה.