הון ושלטון: הסוף של השחקן המבוקש בתבל

בין הקרבות באוקראינה להשתלטות השייטת בים האדום, התגנבה השבוע ידיעה על הסגרתו של אל סעדי קדאפי, בנו של מנהיג לוב לשעבר. בתום שנתיים של מצור, השלטונות בלוב הצליחו להחזיר את אל סעדי הביתה (כלומר לכלא או לגרדום) בעקבות הסגרתו על ידי המדינה השכנה, ניז'ר, אליה ברח מרשויות החוק בלוב ומהאינטרפול.

נגד קדאפי ג'וניור עומד כתב אישום ברצח של עשרות מפגינים בתקופת המהפכה. על פי העדויות, בשיחה עם חיילי צבא הוא הורה להם פשוט לטבוח במפגינים בבנגאזי. איש לבבי. כבר שנתיים אל סעדי נמצא במנוסה ומבוקש על ידי לא מעט רשויות. אם השם נשמע לכם מוכר, אז אתם זוכרים אותו מרשימת מבוקשים אחרת - רשימה של מאמנים. טוב, יותר נכון מאמנים שקיבלו בונוס רציני. וזה הסיפור ההזוי שלו שמשלב שחיתות, סמים, הון-שלטון, טבח וכל מרכיב של סרט מתח עצבני.

אל סעדי אהב מילדות כדורגל. למזלו הוא נולד בבית הנכון. זה לא שאביו היה כוכב עבר, אלא פשוט קראו לו מועמר קדאפי. הקשר המשפחתי הוביל אותו באופן מיידי למגרשים, בין אם המאמנים רצו בו, או לא. הוא התחיל את הקריירה באל אהלי טריפולי המזוהה עם המשפחה ומשם המשיך לאל אתיחאד טריפולי, שם כבש ב-3 שנים - 24 שערים, ועל הדרך שימש גם כיו"ר ההתאחדות. ככה זה כשאבא שלך הוא עריץ.

אז כבר החלו ניצני שיגעון הגדלות. בשלב מסוים נקבע חוק האוסר על הכרזת שמם של יתר השחקנים מלבד שמו במגרשי הכדורגל, כשגם השופטים כמובן היו בכיס שלו. השיא הגיע בשנת 2000, אז היריבה הגדולה של אל אהלי טריפולי (קבוצתו של קדאפי), אל אהלי בנגאזי, מצאה את עצמה נלחמת על חייה בגלל היריבות הזו. קדאפי, שעד אז כבר העביר מספר כוכבים מבנגזי לטריפולי, החליט להעלות מדרגה. לכן, במשחק בין שתי הקבוצות נשרקו שני פנדלים ונכבש גם שער בנבדל לטובת קבוצתו.

"השחקנים של בנגאזי בכלל לא רצו לחזור למגרש, אבל כוחות הביטחון איימו עליהם", סיפר אל טוואלי, אחד מאנשי הצוות של המועדון. כתוצאה מכך, בנגאזי הגיעה למשחק האחרון כשהיא חייבת נקודה, אך באותו משחק השופט שרק פנדל שערורייתי נגדה (ככל הנראה בהוראת אל סעדי), דבר שהוביל להפגנות רחבות בעיר.

קדאפי החליט באותו לילה לעצור עשרות אוהדים, שנשלחו למאסרים ארוכים (בין 3 ל-10 שנים), אבל השיא היה בשעת התפילה. כשכולם היו במסגדים, הגיעו דחפורים והרסו את כל המתחם של הקבוצה. המסר הועבר - לא מתעסקים עם אל סעדי.

רק שלבן זה לא הספיק. הוא רצה להתקדם לאירופה (ולא, הוא לא הסתפק בבלגיה או בקפריסין). הבעיה היתה שקדאפי האב סבל ממוניטין רע (בלשון המעטה) במרבית המדינות המתוקנות באירופה (למשל, אנגליה וגרמניה) ולכן הפור נפל על הליגה היחידה שבה הכסף והפוליטיקה מנצחים: איטליה. קשרי עסקים וידידות בין סילביו ברלסקוני לקדאפי ייצרו את האבן הראשונה בדרך לסרייה A, רק שמעבר למילאן הגדולה היה מהלך תמוה מדי.

אז משפחת קדאפי החליטה להזרים כספים לבעלים של חברת פיאט (שרצתה לחבור לנפט הלובי) ויובנטוס, משפחת אניילי, ורכשה למעלה מ-7 אחוזים מיובה דרך חברת השקעות לובית בשם לפיקו. בכך, הקשר הלובי-איטלקי נרקם, כשבשיאה של מערכת היחסים, גמר הסופר קאפ האיטלקי ב-2002 נערך ב... טריפולי. אל סעדי עצמו הפך לחבר הנהלה בגברת הזקנה, אבל הילד עדיין לא הגשים את חלום הילדות - לשחק באירופה.

למזלו של קדאפי היה שם את לוצ'יאנו גאוצ'י, הבעלים ההזוי של פרוג'יה. אותו גאוצ'י זיהה את הפוטנציאל הגדול בפתיחת שוק הכדורגל האיטלקי למדינות מאסיה ואפריקה. זה התחיל עם הידטושי נקאטה היפני, המשיך עם הדרום קוריאני, האן יונג הוואן ושני האיראנים, אלי סמרח ורחמן רזאיי. החתמת בן של מנהיג מהעולם הערבי - נפלה בול לידיו של גאוצ'י שסגר מולו את הפרטים בקיץ 2003.

אל סעדי נחת באיטליה כדי לשחק, אבל בשבועות הראשונים התעסק בעיקר בבילויים. הוא אפילו שכר קומה שלמה במלון עם חדר עבור הכלב שלו, הנהג שלו וכמובן לשומרים, כששם על פי דיווחים הוא בילה עם בחורות וגם עם בחורים (נמצאו בחדרו מגזיני פורנו הומוסקסואליים). בשלב מסוים אחרי תחילת העונה הוא הבין את הפערים הגדולים בינו לבין יתר השחקנים, והחליט לאגד סביבו צוות מובחר. רק מהז'אנר שלו. הוא מינה את מראדונה (שהשתמש לאורך הקריירה בסמים...) כיועץ מקצועי ואת האצן בן ג'ונסון (ששיאו במשחקים האולימפיים בסיאול נפסל בגלל שימוש בסמים) כמאמן כושר. זה לא ממש עזר.

"הוא כל כך איטי, ששום דבר כבר לא יעזור לו", נכתב עליו באיטליה, "הוא השחקן היחידי בעולם שמשלמים לו כדי שלא ישחק". גם בן ג'ונסון לא ממש זוכר את החוויה הזו לטובה. "זה היה כמו טיול לגיהנום", הוא תיאר בכנות. "הייתי בשדה תעופה עם המאבטחים שלו כשהם הבריחו מקלעי ירי במזוודות. למחרת סביב האצטדיון, היו המון שומרים עם נשקים. זה היה לא אמיתי. אני בכלל לא הייתי צריך להיות שם בכלל".

"פעם אחת, כשהיינו ברומא", סיפר האצן לשעבר, "אל סעדי התקשר ואמר שהוא רוצה אותי בדחיפות בטריפולי. נתנו הוראה והעלו אותנו לבד על מטוס של לוב איירלינס שמיועד ל-500 אנשים". לג'ונסון עוד נחזור בהמשך.

למרות ג'ונסון ומראדונה, ואולי דווקא בגללם, במשחק השני שלו, כשהוא בכלל יושב על הספסל ועוד לפני ששיחק דקה אחת, הוא איכשהו הוקפץ לבדיקת שתן. זה היה באוקטובר 2003. התוצאות היו חיוביות כשבגופו נמצא חומר אסור - סטרואידים מסוג ננדרולון. בתחילה דיברו על השעיה של שנתיים, אבל כשאבא שלך הוא חבר טוב של ברלסקוני ואניילי, אתה יוצא מזה עם הרחקה לשלושה חודשים בלבד. כשחזר מההשעיה, הוא רשם את ההופעה היחידה שלו במדי פרוג'יה (ישב פעמיים בלבד על הספסל עד לאותו היום).

זה היה דווקא במשחק גורלי עבור המועדון, כשהקבוצה היתה חייבת נקודות כדי להישאר בליגה והובילה 0:1 על יובה. קדאפי נכנס לרבע שעה וזכה לכותרות בכל העיתונים למרות שכמעט לא נגע בכדור. "הוא שיחק כי הוא שחקן בקבוצה ולא בגלל שרצינו לעשות איזושהי היסטוריה ולהיות הקבוצה הראשונה שמשתפת בן של מנהיג בינלאומי", אמר המאמן שלו אז, קוזמי, וסתר את עצמו מיד בהמשך, "הוא אמר לי שהחלום שלו זה לשחק נגד יובה, אמרתי לו שאני אנסה, אבל לא הבטחתי לו כלום".

נשיא המועדון, גאוצ'י, חשף מאוחר יותר את הפרטים האמיתיים על הגעת אל סעדי. "ברלסקוני קרא לי ואמר לי לקחת אותו", אמר הנשיא של פרוג'ה, "הוא עודד אותי, הוא אמר לי שזה יעזור ליחסים עם לוב וש'אם הוא ישחק גרוע, הוא ישחק גרוע'. זה מה יש".

ליובנטוס הוא אמנם לא הגיע, אבל היתה זו דווקא אודינזה שצירפה אותו בקיץ וגם.. את המאמן קוזמי (מריח לכם רע?). את הדקות היחידות שלו במדי הקבוצה קאדפי הבן רשם במשחק האחרון של העונה (וחסר החשיבות) נגד קליארי, כשנכנס ל-10 הדקות האחרונות וסיים עם רקורד של 8 מסירות בלבד בעונה שלמה. התחנה האיטלקית האחרונה שלו היתה סמפדוריה, כששם אפילו לא רשם הופעה אחת. "הוא לא היה השחקן הכי טוב, אבל הוא עשה את זה כתחביב. הוא מיליארדר", אמר חברו האנגלי, ג'יי בוטרויד וציין כי קדאפי היה מטיס אותו למירוצים בקאן ואפילו מימן את ירח הדבש שלו בארה"ב.

את התשובה לחיים הבזבזניים של אל סעדי באיטליה קיבלנו ב-2010, כשבית משפט הרשיע אותו והוא נאלץ לשלם מעל 390 אלף יורו - חוב למלון על שימוש בחדר מפואר במשך חודשים ארוכים ב-2007. קדאפי הצליח להעביר קריירה של 5 שנים באיטליה בצורה הזו ויצר משוואה חדשה - הון-שלטון-כדורגל.

אבל לכל חגיגה יש סוף ואולי הדברים הבאים של בן ג'ונסון יכולים לתת לנו רמז לקראת העתיד. "הייתי בשיירה עם אל סעדי ב-2011 כשהחלו המהומות. פגעו לנו בגג של הרכב, כלאו אותנו, והם הרביצו לו. פחדתי שהם יכו אותו למוות. היינו צריכים להתחנן כדי להשאיר אותו בחיים". עכשיו, אחרי גלות של קרוב לשלוש שנים, הוא חוזר ללוב. תהיו בטוחים ששם יש לא מעט שמחכים לו בפינה, ולא של הקרן.